אתמול קראתי באתר כיכר השבת על רעייתו של נשיא צרפת, בריז’יט מקרון, שתועדה לכאורה מחטיפה לבעלה הנשיא סטירה רגע לפני ירידתם מהמטוס. זה נשמע לי רכילותי, אפילו קצת תלוש: מתי לאחרונה עסקה התקשורת החרדית ביחסי זוגיות של נשיאים זרים?
אבל דווקא מהכתבה הזו — לקחתי משהו חשוב. לא את הפרטים, שאולי לעולם לא נדע, אלא את התחושה שעוררה בי המחשבה:
מה אם זה היה קורה כאן? מה אם לא מול המצלמות, אלא מאחורי הדלת, ברגע פרטי בין בני זוג שאנחנו רואים בהם דמויות של מופת - תלמידי חכמים, מנהיגות קהילה, משפחות עם שם טוב?
כי האמת היא שזה כן קורה.
לא רק “אצלם”. לא רק בסיפורים קשים מחוץ למגזר.
אלימות - פיזית, מילולית, רגשית- יכולה להתרחש בכל בית. גם בבתים של אברכים, אדמו"רים, בעלי בתים מוכרים. גם מצד גברים, גם מצד נשים.
גם כשכלפי חוץ הכול נראה מתוקן.
פעם, בפורים, הבאתי משלוח מנות לשכנים. זוג מוכר, מוכר מדי. כשהתקרבתי לדלת הפתוחה שמעתי מילים שהכאיבו לי עד עומק הלב. מילים של ביטול, השפלה, דיבור שלא הולם לאף אדם. לרגע שתקתי. אולי דמיינתי? אולי זאת בדיחה פרטית? אבל אז הבנתי: לא דמיינתי. פשוט לא רציתי לראות.
זו אולי אחת התופעות הכי קשות סביב זוגיות פוגענית - לא רק הסבל עצמו, אלא ההסתרה, ההכחשה, והפחד לדבר, לא רק של מי שנפגע, אלא גם של מי שפוגע. לא רק של בני הזוג- אלא גם של הסובבים.
המה-יגידו יכול להיות חזק יותר מהכאב. חזק יותר מהאמת.
אבל הוא גם גובה מחיר - מילדים שחיים בפחד, מנשים שמתכווצות, מגברים שאינם מרשים לעצמם להרגיש, מדורות שלמים שגדלים בלי לדעת מהי תקשורת מכבדת.
לפני כמה זמן פגשתי אישה צעירה, אם לארבעה. היא סיפרה לי שההורים שלה לא מדברים איתה מאז שפנתה לעזרה. לא בגלל שהיא עזבה את הבית - אלא רק כי העזה להגיד שמשהו לא טוב לה.
שאבא שלה, שכולם ראו בו אדם חשוב, לא התנהג בבית כפי שהתנהג בחוץ. והם פחדו שזה “יפגע בו”.
אבל פנייה לעזרה אינה בושה -היא אחריות.
וגם מי שמזהה בעצמו התנהגות תוקפנית -יכול לבחור לעצור, לברר, להשתנות.
ולפעמים, גם אנחנו, הסובבים, צריכים לשים לב. לשאול. לא להתעלם.
אם שמעתם מילים קשות מהשכנים, אם ראיתם התנהגות מדאיגה, אם מישהו או מישהי מהסביבה שלכם נראים עצובים, מכונסים, דרוכים - אל תגידו “זה לא ענייני”. זה כן.
אפשר להציע שיחה. אפשר לשאול ברוך: "הכול בסדר?", "אני פה אם תצטרך".
אפשר להתייעץ. אפשר לעשות משהו.
ימים אלו, ימי ספירת העומר, הם ימים של תיקון המידות.
ימים שבהם אנחנו בוחנים את הבחירות שלנו -איפה נשתוק, ואיפה נדבר.
איפה נעבור הלאה, ואיפה נעצור ונאמר: לא בבית הזה. לא בשתיקה הזו.
בסרטון המדובר של מקרון, נראית מישהי ברקע שלובשת אפודה צהובה. היא עומדת, רואה את מה שקורה — ועושה צעד אחורה. לא מתערבת. אולי לא הייתה בטוחה מה ראתה, אולי חששה, אולי חשבה לעצמה שזה עניין פרטי.
אבל דווקא מתוך התמונה הזו, חשוב לי לומר: יש דרכים להתערב - גם מבלי להיכנס באמצע.
גם שאלה פשוטה, גם מבט אמפתי, גם שיחת טלפון שקטה- יכולים להיות הרגע שבו מישהו או מישהי מרגישים שראו אותם באמת.
אז לא, לא נדע מה באמת התרחש על המטוס הנשיאותי.
אבל בבתים שלנו, בקהילות שלנו, בסביבה הקרובה אנחנו יכולים לדעת. ואנחנו יכולים לבחור לראות.
לא בשביל השערורייה. בשביל התקווה.
הכותבת היא חנה וינברגר, יועצת פדגוגית בעמותת אל הלב, למניעת אלימות דרך חינוך
0 תגובות