היה היתה חנות קטנה בלב תל אביב, שני שותפים ניהלו אותה ביושר ובתבונה רבות בשנים. יום אחד, החליט שותף א' כי הוא בעל הבית והחל להצר את צעדי שותף ב'. התעלם ממנו, סתר את דבריו, שינה מחירים כאוות נפשו, הרס את החנות במו ידיו. שותפו, ראה בעיניים כלות את אשר קורה, וניסה להציל את העסק, אבל לא היה עם מי לדבר. משפט אחד סינן השותף-ההורס כל העת: "הרי אין לך לאן ללכת".
כלפי מה הדברים אמורים? הבחירות למרכז מפלגת 'הליכוד' השבוע לא הגיעו משום מה לאוזניהם של רבבות מאזיני קו המידע. המיינסטרים החרדי לא מתעניין כל כך מי נבחר לעמוד בראשות הסניף המקומי בבאר שבע, ומי הודח בסניף ביתר עילית. אבל מסתבר שיש כאלו שזה מעסיק אותם. תרתי משמע.
נזכר אני בימים הראשונים עת הנשיא שמעון פרס עזב את משכן הנשיא ועבר ל'מרכז פרס לשלום'. פגשתי אותו אז, הוא היה די עליז. נראה היה אז שהשתחרר מהרשמיות והממלכתיות שהובילה אותו עשרות בשנים, ועם כל זאת היה מודאג. עננה רבצה על מצחו. לאו דווקא העניין הפלסטיני, אלא העניין החרדי.
"אולי הגיע הזמן להיות אמריקה?" הוא שאל. "למה ש"ס ואגודה צריכות לרוץ במפלגות עצמאיות? תהיו חלק מהוויה הישראלית", הציע הזקן ופרט שורה של יתרונות. כמובן שגם הוא ידע שזה לא מעשי, אבל לחלום על כך עשה לו טוב. הוא הרי לא הפסיק לחלום.
ואם מדובר היה אז בימים שהיו יחסים טובים בין מפלגת השלטון למפלגות החרדיות, מה נגיד כיום, כשהמפלגות השונות – בעיקר מהסקאלה הימנית – הפכו לאויבי הישיבות וציבור הלומדים בישראל?!
איך אפשר לתת לגיטימציה למפלגה שהתחייבה וחתמה על שמירת מעמד בני הישיבות, והיא מערימה קשיים ומפחדת לעמוד על שלה, מול כוחות אופוזיציה מוחלשים?!
איך אפשר לחבור לאותם אלו שעושים יד אחת כנגדנו וכנגד צאצאינו?! זה הרי אותם אלו שבבחירות הקודמות ושלפניהן היו בצד החרדי, וכעת, חברו לגרועים שבאויבינו, ומרימים יד על תורת משה ועל בני הישיבות היקרים המסולאים בפז.
הטובים שבהם, הנסיכים, אלו שהיו הידידים הטובים שלנו בכל הזמנים, כבר הודיעו שלא יתנו יד לחוק שיעגן את לימוד בני הישיבות. גם הם רוצים שנתגייס ונישא בשוויון בנטל הישראלי. איתם נעשה עסקים?
בבחירות "המהפך" של 77', נפל דבר בישראל: הליכוד הפך בבת אחת מתנועה רביזיוניסטית למפלגת העולים. וזה קרה בזכות ראש הממשלה המסורתי מנחם בגין. הוא הצליח לאחד את הקהלים בישראל, לתת תחושת שיוך לעולים ולגולים לאחר שלושים שנות מדינה, וגם להחזיר את החרדים הביתה. החרדים שישבו במדבר האופוזיציוני חצי יובל שנים – נקראו אל הדגל ואל ההנהגה.
מאז 1977 ועד לימינו אנו – זרמו הרבה מים עכורים. העולים שהפכו לבעלי בתים ומנהיגים שוכחים את השותפים הטבעיים, ומשוכנעים כי הטבע ימשיך לזרום ובבחירות הבאות הזרם החרדי הוא זרם ליכודי מובהק, מה שהיה הוא שיהיה.
וזו טעות. טראגית. המפלגות החרדיות הן לא ימין או שמאל, הן לא מחויבות ליולי אדלשטיין ולבנימין נתניהו. ממש לא. החרדים הולכים עם מי שהולך איתם, מי שמכיר בהם, מי שמעניק להם את היכולת לחיות כאן כפי אמונתו.
זה היה יהדות התורה המאוחדת שהלכה עם אהוד ברק ב-99', עד לפרשת המשחן בשבת, בה הוכיח ברק כי שכח משותפיו. וזה נכון גם לגבי ש"ס שישבה – חרף מחאות הדגל – בממשלת אלוני בשביל להציל כיתות ולמסד את רשת מעיין החינוך התורני על אלפי תלמידיו.
אז לתת יד והכרה למפלגת הליכוד בימים שכאלו, שבנינו נרדפים על היותם לומדי תורה ויושבים בישיבות – זה לא רק גובל בחילול השם, אלא גם בטיפשות ובהתרפסות.
אנחנו לא נהיה חלק מהם. וכפי המצב עכשיו, כנראה גם לא נהיה שותפים שלהם. זה טבעי. אה, ואל דאגה, יש לנו לאן ללכת.
0 תגובות