החברה הישראלית נכנסה למשבר הזהות החמור ביותר מאז הקמתה. לאחר אלפיים שנות גלות, תפילה וכיסופים, חזרנו לארצנו – אך לא כאיש אחד בלב אחד, אלא כקבוצות שונות ומנוגדות. הסטטוס-קוו העדין התרופף; הקיטוב החברתי, המתבטא גם בשיתוק הפוליטי, הגיע לשיא חסר תקדים, המתח בין "מדינת תל אביב" ל"מדינת ירושלים" החריף, עד שאפילו מלחמת אחים אינה נשמעת עוד חזון רחוק.
אם בעבר הדגש היה בעיקר על הפער בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה", הרי שכיום גם החרדים מצאו עצמם בתוך הקלחת. עלינו להבין שהמאבק סביב חוק הגיוס אינו רק בין "חרדים" ל"ישראלים", אלא משקף תהליך עמוק בתוך החברה החרדית עצמה: מחקרים מצביעים על שינוי שקט: החלוקה המסורתית בין "מודרניים" ל"שמרנים" כבר אינה מספקת, ויותר חרדים – גם שמרנים – חשים קרבה גוברת לישראליות.
האפשרות הריאלית היא שהחברה החרדית תיקרע לשניים. צעירים המבקשים לאזן בין חרדיות לישראליות ייאלצו לבחור צד: חלק יפתחו ניכור מלאכותי לזהותם החרדית, אחרים יתבצרו בה עד לקיצוניות טוטאלית. ומה שיתקבל – אינו עוד עימות פוליטי, אלא כאוס: קרעים משפחתיים וחברתיים, עוד נדבך במלחמת האחים שכבר רוחשת מתחת לפני השטח. הקרע הישראלי מתפרץ גם לתוך החברה החרדית.
המציאות החדשה מאלצת אותנו להכיר בעובדה פשוטה: החברה החרדית כבר אינה מיעוט זניח. היא קרובה להיות רבע מהחברה הישראלית, נוכחת בפוליטיקה, בתקציבים ובמערכות הציבוריות – ובו בזמן מתקשה להבין שהיא עצמה המדינה. בעבר יכולנו לראות במדינה את ה"פריץ" התורן, אך כיום אנו "הפריץ" בעצמו. אין אפשרות "להציל מהארי ומן הדוב", כאשר אנו הארי והדוב.
הדיונים ההיסטוריים על מהותה של המדינה – האם היא "אתחלתא דגאולה" או ישות שטנית המנסה לעקור את היהדות – היו רלוונטיים כשהיינו מיעוט קטן. בקום המדינה, כשהנהגתה הייתה חילונית-ליברלית, גדולי הדור קראו להתכנס בתוך "תיבת נח" ולהגן על הקיום הרוחני. היום, כשהחרדים הם חלק מהמדינה עצמה, הטענה הישנה כי ניתן “לעזוב את המדינה” או לראות בה איום היא אנכרוניסטית ומנותקת מהמציאות.
עלינו להבין שהמאבק סביב חוק הגיוס הוא הרבה יותר משאלת שוויון או צורך צבאי. השאלה האמיתית היא זהותה של המדינה. המאבק על הרפורמה, על המלחמה וכעת על הגיוס — כולם מופעים שונים של אותה שאלה: מי אנחנו כעם? שאלה זו אינה פוסחת גם על החברה החרדית – האם אנחנו חלק מעם ישראל?
השינוי אינו מתרחש רק בתוך החברה החרדית, אלא גם בתוך החברה הישראלית בכלל: מחקרים מראים שיותר ויותר חילונים מפתחים זהות יהודית, וסקרים מצביעים על כך שגם צעירים המעוניינים בזכויות ליברליות, מבקשים חיבור ליהדותם. מתווים רבים מראים כי ניתן ליישם זאת בפועל, אך הם נתקלים בקושי מרכזי: החשש ממחיקת זהות גורם לכל קבוצה להתבצר בעמדתה, ולמנוע שינויים שעשויים להיתפס כפגיעה בזהות.
בדיוק בתקופה זו יש לחברה החרדית מה לתרום. כשהצדדים מתבצרים בעמדותיהם ומתקשים לשמוע זה את זה, היא יכולה, בזכות הפרגמטיות הטבעית, ליצור דיאלוג בין חלקי העם. היא מסוגלת להחזיק במתח בין המדינה כהגשמת חזון הגאולה לבין המדינה כמוסד פרגמטי, הפועל למען כל אזרחיה. אולם בשביל כך עלינו להכיר בשאלות הקיומיות שבאו לפתחנו, להבין שאנו בתקופה חדשה הדורשת הכרעות חדשות.
אנו עומדים בצומת קריטי לעתידו של עם ישראל, והחברה החרדית מחזיקה בהזדמנות ייחודית להשפיע על צורת המדינה היהודית. עלינו להפנים את משמעות הרגע ולהבין את האחריות שמונחת על כתפינו. נכון שעלינו לצופף שורות ולשמור על אחדות, ולא להפוך לשעיר לעזאזל במאבק החברתי, אך בו־זמנית איננו יכולים להישאר אדישים לגורל העם.
לפנינו הזדמנות גורלית וחד־פעמית לשרטט חזון חדש למדינה יהודית ודמוקרטית. הבה נשתמש בכוחנו כדי להיות שותפים פעילים בעיצובו.
הכותב הינו אברך כולל
0 תגובות