הוא יושב בחיידר כבר מתחילת אלול, היא עוד מתכוננת לשבוע הבא, לתחילת שנת הלימודים בסמינר. שניהם יחייכו בתמונה הראשונה של השנה, עם ילקוט חדש וספרים עטופים - אבל הלב שלהם לא שם.
יש ילדים שחוזרים לכיתה מתוך שמחה וציפייה. ויש ילדים שחוזרים עם מבט דרוך: מה קורה בבית בזמן שהם לא שם, מי יכעס, מי ייעלם, מי יכאב.
אלימות בזוגיות איננה “בעיה פרטית” וגם לא תבנית קבועה של אמא חלשה ואבא אלים. זו מציאות שמתקיימת בתוך הבתים, בכל הקהילות (כן, גם אצלינו) לא מעט גברים ונשים נמצאים במערכת זוגית לא בטוחה, ומי שמשלם את המחיר הם גם הילדים. בנים ובנות שחיים בתחושת דריכות לא בריאה ומפחידה. הם יודעים שהכיתה היא המקום הכי בטוח שלהם - ובו בזמן לא מצליחים להתרכז אפילו בדף אחד, כי הראש שלהם נשאר בבית ובמה שקרה\קורה שם.
מאז תחילת המלחמה, הקושי רק התעצם. החרדה, הלחץ הכלכלי, האבל, כולם דוחקים את המשפחות לקצה. וכשאין חמצן בבית, האלימות עלולה למצוא שם מקום ולהרים ראש.
מה רואים מבחוץ?
המורה רואה תלמיד שקט מדי, תלמידה שמתפרצת, ירידה בלימודים, איחורים. קל לקרוא לזה "עצלות" או "בעיות משמעת". הרבה יותר קשה להעז לשאול: מה קורה אצלך בבית? אבל השאלה הזו, כשהיא נשאלת מתוך רצון לסייע ולא מתוך חטטנות, יכולה לשנות חיים.
התפקיד של המחנכים והמערכת
מחנכים ומחנכות אינם "רק" מורים. הם קו הגנה ראשון. עליהם להחזיק עיניים פקוחות, לראות את הסימנים הקטנים: לשים לב לשינוי במבט, בקול, בהתנהגות. מערכת החינוך כולה וגם מערכת החינוך החרדית חייבת להכשיר את הצוותים לזהות טראומה ואלימות במשפחה, לדעת מה עושים כשיש חשד, ולא לפחד לקחת אחריות. מנהלת בית ספר או ראש ישיבה אינם רק מנהיגים פדגוגיים - הם שומרי סף של נפשות צעירות. אם הם יעברו ליד ולא ישאלו, הילדים יישארו לבד בתוך סוד שמכלה אותם מבפנים.
האחריות של כולנו
אבל האחריות איננה רק של המערכת. היא גם שלנו, ההורים, השכנים, החברים. בעצם כל מבוגר שנמצא ליד. גם אם זה לא הילד שלנו אלא ילד מהכיתה של הבן שלנו. גם אם זו "רק" ילדה שחברה של הבת שלנו לחשה עליה משהו בהפסקה. גם אם זה תלמיד שאנחנו פוגשים רק שעה בשבוע. שתיקה שלנו מול התופעה היא הסכמה בשתיקה להמשך האלימות. ילד במצוקה לא צריך אותנו כהורים ביולוגיים כדי שנראה אותו, הוא צריך אותנו כמבוגרים שלא עוצמים עיניים.
אלול - מבחן חברתי אמיתי
באלול אנחנו רגילים לערוך חשבון נפש אישי: איפה טעינו, מה אנחנו מבקשים לתקן, אילו קבלות ניקח איתנו לשנה החדשה. חשבון הנפש הזה לא נשאר רק בין אדם למקום. הוא חייב להיות גם בין אדם לחברו ובעיקר בין מבוגר לילד חסר אונים. הקבלה שלנו לשנה הבאה צריכה להיות פשוטה: לא לעבור ליד ילד שחי בפחד ולהתעלם. לראות, לשאול, לפעול. זהו תיקון שיכול לשנות חיים, וזו הקבלה הכי גדולה שנוכל לקבל השנה.
0 תגובות