בטור זכרון רגיש ודומע המעלה גם מטרה גדולה לצד העצב מזכירה כותבת השורות כי המקרה מזכיר לנו קריאה כואבת: אלימות אינה מסתיימת מעצמה. היא מתחילה בסדקים קטנים, במילים פוגעות, בשליטה סמויה, ובהיעדר מעשה. והאחריות לעצור אותה היא על כולנו.
"שבעה ימים חלפו מאז שנפרדנו מהודיה פדידה ע״ה , אמא צעירה, בת קהילה, שבחייה הקצרים השאירה אחריה חלל שלא יתמלא. הלב מסרב להאמין, אבל התורה מחייבת אותנו לא לעצום עיניים. כי גם אם יש דברים שאיננו יכולים למנוע, בכל פעם שאנחנו שומעים "לא ידענו" זו בעצם קריאה אלינו, קריאה לאחריות שלנו כחברה"
"אלימות קשה לא צומחת ביום אחד.היא מתחילה בסדקים קטנים: במילה פוגעת, בהשפלה, בשליטה. כל קשר שאין בו קשר בטוח, שאין בו אהבה, אחוה, שלום ורעות, סופו להתדרדר. שלום בית אמיתי איננו יכול להיבנות על פחד, אלא רק על כבוד הדדי, ותחושת בטחון"
"אבל האחריות לא מוטלת רק על בני הזוג. היא מונחת גם על כתפינו כחברה, כקהילה. פעמים רבות אנחנו מעדיפים לעצום עיניים. כולנו מכירים את עוגת האירוסין העגולה עם הכיתוב "כאן בונים" ועם תמרורי ה "אין כניסה" מעל מפוסלים מבצק סוכר -כדי להימנע מ"חטטנות". אבל יש מצבים שבהם שתיקה היא חטא"
-- "בכוחה של מילה ,ושל שיחה נכונה להציל חיים. לא מדובר על שיחה פנימית בין אלו שנמצאים בקשר לא בטוח, במשפחה שכבר מזמן השלום נעדר ממנה, והפחד ממלא את האויר, אלא בשיחה של בייסטנדרס: שכנה ששמה לב, חבר מהעבודה, גיס, רב קהילה. לפעמים זו שאלה פשוטה :"איך את מרגישה?", "אני רואה שקשה לך, רוצה לספר?" שפותחת פתח. לפעמים זו מילה אחת של אמון: "אני מאמינה לך. זה לא אמור להיות ככה". ולפעמים זו רק הקשבה סבלנית, בלי לחץ, שמאפשרת להבין: אתם לא לבד"
"אנחנו רגילים לחשוב ש"סור מרע" פירושו להתרחק מהאלימות עצמה. אבל האחריות שלנו לא מסתיימת בלא להרים יד. או לעצום עיניים מול אלימות לסוגיה השונים. האחריות שלנו מתחילה בבנייה פעילה של קשרים בטוחים ושל קהילות שמסוגלות להציב גדרים וסייגים ברורים ברורים: כאן אין מקום לאלימות, לא למילים שמקטינות, לא לשליטה שמוחקת"
"וכאן נכנסים השליחים והשליחות הטבעיים של הקהילה: הרבנים, מורות הסמינר, מדריכי חתנים ומדריכות כלות, שכנים, חברות קרובות. אלה הם שומרי הסף. להם יש כוח עצום,לפעמים אפילו יותר ממוסדות רשמיים, לשאול את השאלה הנכונה בזמן, להפנות לעזרה מקצועית, לא לתת לדברים "להחליק מתחת לרדאר".
"במלאות השבעה להודיה פדידה ע״ה, אסור לנו להסתפק במילות צער והשתתפות. אם נמשיך לחכות, עוד משפחות יקרסו מול העיניים שלנו. הגיע הזמן שנגיד את זה בקול ברור: אלימות לא תיעצר מעצמה. היא לא תיעלם אם נתעלם. היא נעצרת רק כשמישהו עוצר אותה. כשחברה שלמה מחליטה שלא להסתפק בסיסמאות על "שלום בית", אלא לדרוש קשר בטוח"
"הבחירה היא בידיים שלנו. או שנמשיך לכסות בעוגת אירוסין עם הכיתוב "כאן בונים" ולהציב תמרור של "אין כניסה", או שנבחר להיכנס דווקא למקומות הקשים. לשאול. ללוות. להפנות לעזרה. אם לא נתחיל לראות, לשאול ולהתערב , לא רק שהאלימות לא תיפסק, היא תגדל. והיא תגדל בתוך הרחובות שלנו, בתוך הקהילות שלנו, בתוך הבתים של החברים וקרובי המשפחה שלנו. האחריות להציל חיים לא נמדדת בנימוס. היא נמדדת באומץ"
"אנחנו צריכים לבחור: או שנהיה קהילה שמגנה על החלשים שבתוכה, או שנהיה קהילה שמפקירה אותם. אין דרך אמצע"
0 תגובות