החלטת היועצת המשפטית לממשלה להורות על שלילת שורת הטבות מאזרחים חרדים שאינם מתגייסים לצה"ל, היא צעד מסוכן שמוביל את מדינת ישראל למדרון חלקלק ובעייתי במיוחד.
אפשר להסכים שהמדינה אינה יכולה או צריכה לממן באופן אקטיבי מסגרת שמונעת גיוס, ובכך מסייעת למעשה לעבור על החוק. אך מכאן ועד לשלילת זכאויות אזרחיות בסיסיות לחלוטין, כמו סבסוד מעונות יום או הנחות בארנונה – הדרך ארוכה מאוד.
אם נצעד בנתיב ההיגיון המסוכן הזה, הרי שכל אדם שעבר על החוק – מעבריין תנועה סדרתי, דרך אדם שחרג מחוקי התכנון והבנייה ועד, להבדיל אלפי הבדלות, רוצח בדם קר – אמור להיות מנושל באחת מכלל ההטבות והשירותים האזרחיים. הרי גם הוא, בדיוק כמו סרבן הגיוס, "הפר את חוקי המדינה ולא מילא את חובותיו הבסיסיות כלפי החברה". האם שמענו על רוצח שהמדינה שללה ממנו את ההנחה בארנונה למשפחתו?
חייבים להציב את הדברים על דיוקם: אזרח זכאי לשירותים ולהטבות מטעם המדינה לא משום שהוא חייל, אלא משום שהוא שותף באמנה החברתית. הוא משלם מיסים במגוון עצום של דרכים – ממע"מ ועד מס הכנסה – ובתמורה, המדינה מחויבת לספק לו רשת של זכויות ושירותים. כאשר המדינה מתכחשת לאזרח ומענישה אותו דרך שלילת זכויות אזרחיות שאינן קשורות לעבירה, היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. היא שומטת את הלגיטימציה שלה עצמה לבוא ולגבות ממנו כספים עבור שירותים שהוא נזקק להם, כגון מערכת בריאות מתקדמת, חינוך או הגנה משטרתית.
וזה לא עוצר כאן. בימים האחרונים הגדילו לעשות פרשנים שונים באולפני התקשורת, שדורשים להחריף את הענישה ולהפוך אותה לחרם אזרחי של ממש: שלילת רישיונות נהיגה, ביטול דרכונים ואיסור יציאה מהארץ.
מדובר בחוסר הבנה בסיסי של זכויות אזרח. חופש התנועה הוא זכות יסוד. אדם רשאי וזכאי לנוע בדרך כרצונו בכל כלי תחבורה. הסיבה היחידה שהמדינה מתערבת ומחייבת הוצאת "רישיון נהיגה", היא החשש שאדם שאינו יודע לתפעל רכב יהווה סכנה פיזית לסובבים אותו. לכן נדרשים שיעורי נהיגה והוכחת שליטה ברכב. כאן מתחילה ונגמרת הסמכות של המדינה להתערב בזכות התנועה. רישיון נהיגה אינו פרס על ציות לחוקי הגיוס, אלא אישור לכשירות טכנית ובטיחותית.
במערכת משפט וצדק תקינה, כל ענישה חייבת להיות מידתית וקשורה למהות העבירה. עבריין תנועה שסיכן חיים יספוג נקודות ובסוף יאבד את רישיונו. עבריין בנייה ייקנס ומבנהו ייהרס. רוצח, המסוכן לציבור, יורחק אל מאחורי סורג ובריח.
לעומת זאת, ההתייחסות לסרבן גיוס בצורה גורפת ומחמירה יותר מאשר לאדם שנטל חיים, היא בלתי סבירה במקרה הטוב, ומופרכת ומשוללת כל יסוד חוקי ומוסרי במקרה הרע. המסקנה היא ברורה: סנקציה פלילית או מנהלית נקודתית ומידתית על אי-גיוס – ייתכן שכן. אך שלילה סיטונאית של כלל זכויות האזרח? זהו צעד של מדינות דיקטטוריות, לא של דמוקרטיה חפצת חיים.
- הכותב הינו יועץ תקשורת - שימש בעבר כדובר חה''כ סימיון מושיאשוילי (ש"ס) וכן כאיש סגל בדוברות שב''ס
0 תגובות