פרשת נשא עוסקת במלאכת שבט לוי – תפקידי בני גרשון ובני מררי ומניינם. על רקע חוק הגיוס המאיים להפיל את הממשלה, כשפתרון אינו נראה באופק, ראוי להעמיק בדברי הרמב"ם הידועים (סוף הלכות שמיטה ויובל), הנאמרים שוב ושוב בפי לומדי התורה, לעיתים כמענה למלגלגים, אך באמת הם ביטוי עמוק למהות עבודת ה':
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשאו הא-לקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים..."
שלושה תנאים נדרשים ממי שרוצה להידמות לשבט לוי: א. "לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו" – עבודת ה'; ב. "לדעה את ה'" – תלמוד תורה; ג. "והלך ישר כפי שעשאו הא-לקים" – מידת היושר (עיין מנחת אשר, ויקרא, מאמר "א-לקים עשה את האדם ישר", עמ' תק"ו). ובמקום אחר ביארתי ששלושה אלה מכוונים כנגד שלוש העבודות שבמקדש: המזבח, המנורה והשלחן.
אמנם אין שבט לוי מורכב רק מכהנים, אלא גם מן הלויים, ויש ללמוד גם מעבודתם. עיקר תפקידם של הלויים היה בשירה על הקרבן ובשמירת שערי המקדש, פתיחתם ונעילתם. ויש כאן שני יסודות גדולים בעבודת ה': כבוד ושמחה.
כך כותב ספר החינוך בביאור מצוות שמירת המקדש (מצוה שצ"ד):
"משרשי המצוה: לפי שכבוד המלך והמקום הוא להיות שם אנשים ידועים משבט ידוע קבועים לשירות, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה... כי אין ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו..."
ומכאן יש ללמוד לא רק על כבוד המקדש, אלא גם על כבוד בית הכנסת – מקדש מעט – כבוד התורה, וכבוד המצוה. כלפי זה מצאנו הן את איסור ביזוי מצוה, והן את ההידור בה.
ועוד – השירה על הקרבן רומזת לשמחה, שהרי "אין אומרים שירה אלא מתוך שמחה של מצוה" (ערכין י"א ע"א, רש"י).
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו – ראוי להיפרע ממנו... וכל המגיס דעתו... חוטא ושוטה... ודוד מלך ישראל אמר: 'ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני'..."
וזהו שאנו מבקשים בכל יום: "והערב נא את דברי תורתך בפינו... ונהיה אנחנו וצאצאינו... כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". שתי בקשות? לאו. זו בקשה אחת: רק כשדברי תורה יהיו ערבים – נזכה שגם צאצאינו יאהבו את התורה וילמדו לשמה.
וזהו יסוד חינוכי בדוק ומנוסה: כשיש בבית שמחה של תורה ושמחה של מצוה – יש סיכוי שגם הבנים ימשיכו את דרך האבות. אבל אם שוררת אווירה קודרת, בלי חדוות מצוה – עלולים הבנים לחפש שמחה זרה מחוץ למחנה, "לחצוב להם בורות נשברים".
בעבודת הלויים – לעובדו ולשרתו – יש חינוך עמוק. רק כשדברי תורה נעשים בערבות, באהבה ובשמחה, זוכים אנו ש"נהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".
קרדיט - ס' מנחת אשר
0 תגובות