בפרשת השבוע החולפת, פרשת ויחי, קראנו על סיומו של סיפור יוסף ואחיו. הפרשה פותחת בתיאור ערוב ימיו של יעקב אבינו, כשבין היתר מוזכר כי יעקב חלה והדבר הובא לאוזני יוסף "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בראשית מח, א). חז"ל מספרים לנו כי היה זה החולי הראשון בהסטוריה ועד אליו היה אדם מת בפתע מבלי שיכול היה לצוות לביתו - 'עד יעקב לא הוה חולשא אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה' (בבא מציעא פז ע"א). יעקב אבינו היה הראשון לטעום טעם חולשה וחולי.
וכל כך למה? כשנשאל יעקב מעם פרעה 'כמה ימי שני חייך' ענהו 'יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי'. חייו של יעקב היו חיים בהם רבת שבעה נפשו צער. חז"ל אף אומרים שצער זה לא היה מנת חלקם של יתר האבות, אברהם ויצחק. "כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם וכי היכן מצינו ביעקב שפדאו לאברהם אמר רב יהודה שפדאו מצער גידול בנים והיינו דכתיב (ישעיהו כט, כב) לא עתה יבוש יעקב וגו' לא עתה יבוש יעקב מאביו ולא עתה פניו יחוורו מאבי אביו". (סנהדרין יט ע"ב) וכותב רש"י "שהוטל עליו טורח השבטים".
קושיית התוספות - והרי ילדים הם שמחה!
ועתה מגיעה שאלת התוספות (שם ד"ה שפדאו מצער גידול בנים) 'פי' הקונטרס גידול י"ב שבטים ולא נהירא חדא דאינו צער אלא שמחה כדאמרינן (ברכות דף סג ע"א) גבי עובד אדום שברכו ה' בבנים בשכר הארון שהיה בביתו". תוספות שואלים שאלה חשובה, וכי זה שהיו ליעקב י"ב שבטים נחשב לצער? הרי מי מאיתנו לא מכיר אנשים שהיו מוכנים לתת כל אשר להם בכדי לזכות בפרי בטן! וכמו שראינו שעובד אדום הגיתי זכה לברכת הבנים בשכרו, ובכלל בכל פעם שרוצים לברך אדם מברכים אותו בבנים תחילה. בנוסף, גם לאחר שנולדו לאדם ילדיו, הם הרי מספקים לו את רגעי האושר הגדולים בחייו, גם אם לא תמיד הכל קל, עדיין אין ילדים בגדר 'צער' חלילה!
ואת הקושיה מיישבים תוספות 'וצריך לומר צער של יוסף ואחיו וגלגול ירידת מצרים'. ופה ישנו יסוד חשוב, אמנם הילדים הם שמחה לאדם, אך צריך לדעת כי אין זה אומר שאין בהם טורח, שמחה היא - אך טורח יש בה. וזהו דבר שצריך אדם לתת אל ליבו - גידול ילדים טורח יש בו, ויש לקבל זאת באהבה, ולא חלילה לראות בזה דבר זר.
מעשה מאב לשתי בנות
הגאון ר' עקיבה (הקפיד לחתום שמו ב-ה') יוסף שְלֶזינגר היה מספר בהקשר זה מעשה: מעשה באב אחד לשתי בנות נשואות, האחת שמה שמחה והשנייה מנוחה. שמחה 'ולדנית' היתה, בכל שנה כרסה בין שינה, בנים רבים היו לה. אחותה מנוחה היתה עקרה ובן אין לה. היה האב קובל ואומר "שתי בנות יש לי, שמחה ומנוחה. אך משמחה אין לי מנוחה וממנוחה אין לי שמחה".
את הרעיון הזה, שכמה שפשוט הוא - הריהו גם יסוד שיש לכל הורה לדעתו, ראיתי בספר נפלא בשם 'על התורה' אותו חיבר הרב מרדכי הכהן, מי שהיה היה רב, סופר וחוקר ואיש היישוב הישן בירושלים. הספר כולו משובץ בווארטים קצרים על סדר הפרשה, פניני דעת ומעשיות שהיו מועברים מאיש לרעהו במשך דורות ושאת המיוחד שבהם הטיב לתאר המחבר בהקדמה:
"כמה לווית חן הוסיפו אמרי נועם אלו וכאלו לאווירה החברותית החמימה שבין יהודי ליהודי, כמה לבבות פקחו וקירבום זה לזה, כמה נתגלגלו ועברו מאיש לרעהו ומדור לדור וכמה השפיעו לעיצוב דמות אופיו של יהודי 'בן תורה' בדורות האחרונים."
ואכן, הדרך הטובה ביותר להעביר מסר בצורה נעימה היא לעטוף אותו בווארט טוב ולהגיש אותו מתובל בפסוקים ומדרשי חז"ל, כך במקום ליצור מתח ואי נעימות אפשר לחבר בין הדבקים ולהעביר את המסר בצורה בריאה שתתקבל על הלב.
את הספר הוציא לאחרונה נכד המחבר הפרופ' הרב אביעד הכהן במהדורה קלה לנשיאה ובאותיות מאירות עיניים. עיון בספר אכן מזכיר לקורא כי יופיו של עם ישראל ניכר אף בשיחת החולין שלו - שגם היא צריכה לימוד.
0 תגובות