במשך שנים, אשת התקשורת האמריקאית המפורסמת קלי ריפה (Kelly Ripa) לא הבינה מדוע רעש הלעיסה של בעלה מעורר בה 'דחף עז להשליך עליו חפצים'. "הייתי מסתכלת עליו ואומרת לעצמי: 'הוא אדם נפלא, הוא אבא נהדר, למה אני רוצה לחנוק אותו בגלל שהוא אוכל תפוח?'", סיפרה בראיונות שחשפו את המאבק הפרטי שלה.
עבור ריפה, כמו עבור מיליוני אחרים, לא מדובר בקושי בסיסילהגיב בסבלנות, אלא במציאות יומיומית של "מיזופוניה" (Misophonia) - מצב שבו צלילים שגרתיים נתפסים במוח כמתקפה פיזית אלימה. הסיפור שלה הוא רק קצה הקרחון של תופעה שעד לפני שני עשורים נחשבה לשיגעון חולף, אך כיום היא עומדת במרכזם של מחקרים נוירולוגיים מרתקים המשנים את הבנתנו על הקשר בין שמיעה, רגש והישרדות.
הרקע המחקרי
המחקר המדעי הממוסד בנושא החל לצבור תאוצה רק בשנת 2013, כאשר חוקרים מהמרכז הרפואי באוניברסיטת אמסטרדם (AMC) בראשות ד"ר ארנולד ואן לון, ניסחו לראשונה קריטריונים לאבחון התופעה. הם גילו כי אצל הסובלים ממיזופוניה, הטריגרים - לרוב קולות אנושיים כמו נשימה, בליעה או הקלדה - מעוררים תגובה פיזיולוגית מיידית של מערכת העצבים הסימפתטית. במחקר נמצא כי קצב הלב מאיץ והמוליכות החשמלית של העור עולה, עדות ברורה לכך שהגוף נכנס למצב של "הילחם או ברח" (Fight or Flight) תוך שבריר שנייה מהישמע הצליל. עבור המיזופון, הצליל הוא לא מטרד, הוא סכנה.
פריצת הדרך המשמעותית ביותר הגיעה בשנת 2017, במחקר שפורסם בכתב העת Current Biology על ידי צוות מאוניברסיטת ניוקאסל. באמצעות סריקות fMRI, החוקרים בראשות סוקבינדר קומאר גילו הבדל מבני ממשי במוחם של מיזופונים: קיימת קישוריות יתר חריגה בין האינסולה הקדמית (Anterior Insular Cortex), אזור האחראי על עיבוד רגשות והפניית קשב, לבין רשתות המוח המעבדות זיכרונות ופחדים.
המשמעות היא שהמוח המיזופוני מעניק חשיבות רגשית מוגזמת לצלילים נייטרליים, ונועל את הקשב של האדם עליהם בצורה שלא מאפשרת לו להתעלם מהם, בניגוד לאדם הממוצע שמצליח "לסנן" רעשי רקע.
בשנת 2021, מחקר נוסף של אותו צוות בכתב העת Journal of Neuroscience הציע הסבר מהפכני עוד יותר: תיאוריית "נוירוני המראה". החוקרים מצאו כי אצל מיזופונים, הצליל מפעיל לא רק את אזורי השמיעה, אלא גם את האזורים המוטוריים במוח האחראים על הפעולה שמייצרת את הצליל (למשל, שרירי הלסת בזמן שמיעת לעיסה). במובן מסוים, המוח של המיזופון "משקף" את הפעולה של האדם שמולו ומרגיש כאילו הוא עצמו מבצע אותה בעל כורחו. התחושה הזו של "חדירה" למרחב האישי והגופני היא שמחוללת את הזעם והתסכול העצומים המאפיינים את התופעה.
דרכי ההתמודדות
למרות המורכבות הנוירולוגית, עולם הטיפול מציע כיום כלים יישומיים לשיפור איכות החיים. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הוכח כאפקטיבי ביותר בסיוע למטופלים לפתח "חוסן רגשי" מול הטריגרים, תוך שינוי הפרשנות האוטומטית שהמוח נותן לצליל. במקביל, נעשה שימוש בטיפול בצלילים (TRT), שבו חשיפה מבוקרת לרעש לבן או צלילי רקע מרגיעים עוזרת למוח "להתרגל" ולהנמיך את רמת הדריכות שלו.
השילוב בין הבנה מדעית של המנגנון לבין כלים טכנולוגיים כמו אוזניות מסננות רעשים, מאפשר לסובלים מהתופעה לעבור ממצב של הישרדות למצב של ניהול חיים, ולהבין שהזעם שלהם אינו פגם אישיותי, אלא תוצאה של מוח מחווט ברגישות יוצאת דופן.
0 תגובות