באביב של שנת 1900, הים האיגאי געש בחמת זעם שהכריחה קבוצת שולי ספוגים מהאי סימי לחרוג ממסלולם המתוכנן לצפון אפריקה. הקפטן, דימיטריוס קונטוס, אדם למוד ים וסערות, הבין כי המאבק באיתני הטבע הוא חסר סיכוי והורה לצוותו לחפש מקלט במפרץ סלעי וצחיח לחופיו של אי זעיר וכמעט בלתי מיושב - אנטיקיתרה. האי, הממוקם כנקודה אסטרטגית אך בוגדנית בין כרתים לפלופונסוס, היה ידוע לשמצה בהיסטוריה הימית כבית קברות לספינות, מקום בו הזרמים החזקים והרוחות הבלתי צפויות גבו קורבנות רבים לאורך הדורות.
עבור הצוות של קונטוס, העצירה הכפויה הייתה עינוי של חוסר מעש. דייגי הספוגים של אותה תקופה היו זן מיוחד של אנשים – הרפתקנים, חסונים, ונועזים עד כדי טירוף, שהתפרנסו מ"הזהב הרך" של הים התיכון, הספוג הטבעי ששימש אז, בעידן של טרום ייצור הספוג הסינטטי, ככלי רחצה ולשימושים רפואיים נוספים. כדי להפיג את השעמום ולנצל את הזמן, וכשהסערה שככה מעט, החליטו הצוללנים לנסות את מזלם במים המקומיים. הם השתמשו בטכנולוגיה החדשנית והמסוכנת של התקופה: "סקפנדרו" (Skafandro) - חליפת קנבס ומגומי כבדה, מגפי עופרת וקסדת נחושת מסיבית, שאליה הוזרם אוויר בצינור ארוך ממשאבה ידנית על הסיפון.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אליאס סטדיאטיס, אחד הצוללנים המנוסים בחבורה, היה הראשון לרדת למצולות. הוא צלל לעומק של כ-45 מטרים (כ-148 רגל), עומק שנחשב למסוכן גם בסטנדרטים מודרניים לצלילה, ובוודאי בציוד הפרימיטיבי של 1900. הדקות חלפו, ועל הסיפון המתח היה מוחשי. לפתע, החבל הקשור לקסדתו של סטדיאטיס נמשך בפראות - הסימן המוסכם למצוקה ודרישה לעלייה מיידית. כשהועלה אל פני המים והקסדה הוסרה מראשו, המחזה היה מטריד: סטדיאטיס היה אחוז אימה, פניו חיוורות והוא מלמל מילים חסרות פשר על "ערמה של גופות נרקבות", סוסים ואנשים, שרועים על קרקעית הים בערבוביה מחרידה, כאילו נקלעו לזירת טבח תת-ימי.
קפטן קונטוס, סקפטי ומודאג, חשד מיד כי הצוללן שלו נפל קורבן ל"שכרון מעמקים" (נרקוזה של חנקן) - מצב הנגרם מנשימת חנקן בלחץ גבוה וגורם להזיות ושיבוש בשיקול הדעת. הוא החליט ללבוש את הציוד ולרדת בעצמו כדי לאמת את הדיווח או להפריך את ההזיה. אולם מה שגילה קונטוס בקרקעית המפרץ לא היה פרי דמיונו של מוח מסוחרר, אלא מציאות מדהימה לא פחות: הוא נחת בתוך שדה הריסות של ספינת משא רומית עתיקה, עמוסה לעייפה באוצרות אמנות. ה"גופות" היו פסלי שיש וברונזה שנשחקו על ידי הים, איבדו את גפיהם וכוסו באצות ובבעלי חיים ימיים, מה ששיווה להם מראה אנושי ומפחיד.
הגילוי הוביל למבצע הצלה חסר תקדים בהיקפו ובמורכבותו. במשך כשנה (1900-1901), בסיוע הצי המלכותי היווני, עמלו הצוללנים על משיית האוצרות. המחיר האנושי היה כבד: צוללן אחד מת, ושניים אחרים לקו בשיתוק קבוע כתוצאה ממחלת הדקומפרסיה (The Bends), שלא הייתה מובנת דיה באותה עת. הם העלו אל פני השטח פסלי ברונזה מרהיבים, כולל "הנער מאנטיקיתרה" (Ephebe), כלי זכוכית עדינים, תכשיטים ומטבעות. אולם, בתוך העושר הארכיאולוגי הזה, חפץ אחד נראה חסר חשיבות לחלוטין. גוש ברונזה מסויד, ירוק מקורוזיה, שהתפרק לשלושה חלקים עיקריים ולעוד עשרות רסיסים קטנים, נראה כמו פסולת מתכתית חסרת ערך. הוא הושלך לארגז בחצר המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי באתונה, ממתין בשקט כדי לשנות את כל מה שידענו על ההיסטוריה של המדע.
כשארכיאולוגיה פוגשת מדע בדיוני
ב-17 במאי 1902, שנתיים לאחר סיום מבצע המשייה, עבר הארכיאולוג וולריוס סטאיס ליד הארגזים שטרם קוטלגו. משהו בגוש הברונזה המאובן צד את עינו. סדק שנפער בגוש כתוצאה מההתייבשות באוויר חשף משהו שלא אמור היה להיות שם: גלגל שיניים משונן בדייקנות מילימטרית. סטאיס, יחד עם בן דודו הפוליטיקאי ספירידון סטאיס, בחנו את הממצא בתדהמה. זה לא היה תכשיט, וזה לא היה מטבע. זו הייתה מכונה.
ההכרזה הראשונית על הממצא נתקלה בחומת ספקנות, לעג ואף עוינות מצד הקהילה המדעית הבינלאומית. הדוגמה המקובלת גרסה כי היוונים הקדמונים היו פילוסופים מבריקים, מתמטיקאים דגולים ואמנים עילאיים, אך הטכנולוגיה שלהם הייתה פשוטה יחסית. גלגלי שיניים מורכבים? מנגנונים דיפרנציאליים? אלו נחשבו המצאות של המאה ה-16 ואילך. החוקרים הראשונים פטרו את הממצא כ"שעון מודרני שנפל מספינה במאה ה-18 והתמזג בטעות עם השרידים העתיקים". אך דיסוננס הקוגנטיבי היה חריף מדי, המנגנון פשוט לא התאים לסיפור הליניארי של התפתחות הטכנולוגיה האנושית.
הניסיונות הראשונים לפענוח
במשך עשרות שנים, המנגנון נותר בגדר "החפץ הבלתי מזוהה" של הארכיאולוגיה. הוא היה שביר מכדי לפרק אותו, ואטום מכדי לראות דרכו. המלומד הגרמני אלברט רהם (Albert Rehm) היה מהראשונים לזהות בשנות ה-30 שמדובר במכשיר אסטרונומי, אך מחקריו לא זכו לתהודה רחבה בזמנו. הפסימיות שלטה בכיפה, ארכיאולוגים כמו פריקליס רדיאדיס טענו ב-1903 שהמכשיר "נהרס כליל" וכי לעולם לא נדע את תפקידו האמיתי.
נקודת המפנה הגיעה רק בשנות ה-50 של המאה ה-20, עם כניסתו לתמונה של היסטוריון המדע הבריטי דרק דה סולה פרייס (Derek de Solla Price). פרייס היה אובססיבי למנגנון. הוא הבין שכדי לחדור את שכבות הקורוזיה מבלי להרוס את הממצא, נדרשת טכנולוגיה שעדיין הייתה בחיתוליה במחקר ארכיאולוגי: רדיוגרפיה. בשנת 1971, יחד עם הפיזיקאי הגרעיני היווני כרלמבוס קראקלוס, ביצע פרייס את צילומי הרנטגן והגמא הראשונים של השברים. התמונות היו מטושטשות ודו-ממדיות, אך הן חשפו עולם ומלואו: עשרות גלגלי שיניים חופפים, צפופים, המסודרים בשכבות כמו במנגנון של שעון שוויצרי משובח.
ב-1974 פרסם פרייס את המאמר המונומנטלי "Gears from the Greeks", בו טבע את המשפט המפורסם: "הממצא הזה הוא כאילו מצאנו מטוס סילון בקבר של תות ענח' אמון". הוא תיארך את המנגנון למאה ה-1 לפני הספירה וזיהה אותו כמחשב אסטרונומי לחישוב לוח השנה. אך גם המודל של פרייס היה חלקי ושגוי בפרטים רבים, בעיקר בשל המגבלות של צילום דו-ממדי שלא אפשר להבחין בין הגלגלים הקדמיים לאחוריים.
המהפכה הדיגיטלית: פרויקט מחקר מנגנון אנטיקיתרה (AMRP)
התעלומה דרשה טכנולוגיה של המאה ה-21 כדי לפענח טכנולוגיה של המאה ה-2 לפני הספירה. בשנת 2005 הוקם צוות בינלאומי רב-תחומי, "פרויקט מחקר מנגנון אנטיקיתרה" (AMRP), שכלל אסטרונומים כמו מייק אדמונדס, מתמטיקאים כמו טוני פרית', ומומחי הדמיה. האתגר הלוגיסטי היה עצום: המנגנון היה שביר מכדי להוציאו מהמוזיאון, ולכן היה צריך להביא את הציוד אליו. חברת X-Tek הבריטית פיתחה סורק CT ייחודי במשקל 8 טון, בעל קרן רנטגן בעוצמה גבוהה במיוחד, שהוטס לאתונה במבצע מורכב.
במקביל, חברת HP הציבה מערכת צילום PTM (Polynomial Texture Mapping), שאפשרה לצלם את פני השטח של השברים תחת תאורה המשתנה ב-50 זוויות שונות. התוצאה הייתה דיגיטציה מלאה של המנגנון. החוקרים יכלו כעת "לטייל" בתוך גושי הברונזה, לספור שיניים בגלגלים חבויים, ולראשונה - לקרוא את הטקסט. הסריקות חשפו אלפי תווים ביוונית עתיקה שנחרטו על המכסה ועל הדלתות של המכשיר. זה לא היה רק מחשב, זה היה מחשב שהגיע עם "מדריך למשתמש".
עולם שלם בגלגלי שיניים
מה שהתגלה בסריקות הממוחשבות שבר את כל המוסכמות לגבי היכולות ההנדסיות של העולם העתיק. מנגנון אנטיקיתרה אינו שעון המודד זמן שרירותי (שעות ודקות), אלא סימולטור קוסמולוגי המציג את הזמן האסטרונומי - הריקוד המורכב של הגופים השמימיים.
המכשיר, בגודל של קופסת נעליים בקירוב (34 ס"מ x 18 ס"מ x 9 ס"מ), הכיל במקור לפחות 30 גלגלי שיניים (ולפי חישובים אחרים אף עד 72) עשויים ברונזה, שנחתכו בדיוק של עשיריות המילימטר. המנגנון הופעל ידנית באמצעות ארכובה בצד המארז. סיבוב הארכובה הניע את כל המערכת קדימה או אחורה בזמן, ומאפשר למשתמש לבדוק את מצב השמיים בכל תאריך - עבר או עתיד.
הנדסה בלתי אפשרית: הפתרונות המכניים
כדי להבין את הגאונות הטמונה במכשיר, יש לצלול מעט לפרטים הטכניים שהסריקות חשפו:
החוגה הקדמית – הפלנטריום
בחזית המכשיר הייתה חוגה גדולה שהציגה את גלגל המזלות ואת לוח השנה המצרי (בן 365 ימים - בדומה ללוח העברי). מחוגים הראו את מיקום השמש והירח. הגילוי המרעיש ביותר, שאושש במחקרים משנת 2021 על ידי טוני פרית' וצוותו ב-UCL, הוא שהמנגנון כלל תצוגה מלאה של חמשת כוכבי הלכת הידועים לעולם העתיק: כוכב חמה, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי.
האתגר העצום היה לחשב את תנועתם הלא-סדירה. עבור צופה מכדור הארץ, כוכבי הלכת נראים לעיתים כאילו הם נעצרים ונעים אחורה ("נסיגה" - Retrograde motion). היוונים פתרו זאת מתמטית באמצעות אפיציקלים (מעגלים בתוך מעגלים), ומנגנון אנטיקיתרה מימש את התיאוריה המופשטת הזו באמצעות מערכות גלגלי שיניים מכניות מורכבות ביותר.
החוגות האחוריות – מחשבי המחזורים
בגב המנגנון הופיעו כמה מחזורים אסטרונומיים מרכזיים, שכל אחד מהם תורגם לפתרון מכני מתוחכם.
מחזור מטון (Metonic), שאורכו 19 שנים, נועד לסנכרן בין שנת השמש לחודשי הירח, שכן 235 חודשים ירחיים שווים בקירוב ל-19 שנות שמש, והוא שימש בסיס ללוחות שנה שונים, בהם גם הלוח העברי. מנגנון זה הוצג בספירלה העליונה בת חמישה סיבובים, כאשר מחוג טלסקופי עקב אחר חריץ הספירלה כדי לציין את ההתקדמות במחזור.
מתחתיו הופיע מחזור סארוס (Saros), שאורכו 18 שנים, 11 ימים ו-8 שעות, ואשר שימש לחיזוי ליקויי חמה ולבנה; הוא הוצג בספירלה תחתונה בת ארבעה סיבובים, שכללה סימנים מפורטים שציינו את אופי הליקוי ואף את שעת התרחשותו.
לצדו שולב מחזור קליפוס (Callippic), בן 76 שנים, המהווה שיפור דיוק של מחזור מטון באמצעות חיבור ארבעה מחזורי מטון והפחתת יום אחד, והוא הופיע כחוגה פנימית בתוך מנגנון מטון.
בנוסף, כלל המכשיר גם חוגת אולימפיאדה בת ארבע שנים, שציינה את מחזור המשחקים הפנהלניים, בהם האולימפיים, הפיתיים, הנמאיים והאיסטמיים, וחיברה באופן סמלי ומעשי בין הזמן הקוסמי המחושב בגלגלי שיניים לבין הזמן האנושי, החברתי והתרבותי.
מנגנון הפין-והחריץ (Pin-and-Slot) – חיקוי הטבע
אחת ההברקות הגדולות במכשיר נועדה לפתור את "האנומליה הירחית". הירח אינו נע במהירות קבועה, הוא מאיץ כשהוא קרוב לכדור הארץ (פריגאה) ומאט כשהוא רחוק (אפוגאה). התיאוריה הזו פותחה על ידי האסטרונום היפרכוס מרודוס.
כדי לחקות תנועה משתנה זו באמצעות גלגלי שיניים שנעים במהירות קבועה, המתכנן יצר מנגנון שבו שני גלגלים מורכבים זה על גבי זה אך בצירים מעט שונים. גלגל אחד מניע את השני לא באמצעות שיניים משולבות, אלא באמצעות פין הנע בתוך חריץ מלבני. כשהפין רחוק מהמרכז, המהירות משתנה ביחס למיקום הזוויתי. זהו יישום מכני של החוק השני של קפלר - כמעט 1,800 שנה לפני שהוגה החוק, המתמטיקאי, האסטרונום והאסטרולוג הגרמני יוהאנס קפלר (1571-1630), נולד.
הוויכוח על הדיפרנציאל
המנגנון נדרש להציג את מופעי הירח, חישוב הדורש החסרה של תנועת השמש מתנועת הירח. החוקר מייקל רייט הציע כי המכשיר הכיל מערכת גלגלי שיניים דיפרנציאלית - טכנולוגיה שמאפשרת לשני צירים להסתובב במהירויות שונות ולהוציא פלט שהוא הממוצע או ההפרש ביניהם. גיר דיפרנציאלי נחשב להמצאה מודרנית (המשמשת כיום במכוניות). הימצאותו במכשיר עתיק היא כה חריגה, עד שחלק מהחוקרים עדיין חלוקים האם זהו אכן דיפרנציאל "אמיתי" או פתרון מכני אחר, אך המורכבות אינה מוטלת בספק.
מי היו האדריכלים של הזמן?
השאלה "מי בנה את זה?" היא אחת החידות הגדולות. המכשיר אינו חתום. עם זאת, רמזים בתוך המנגנון ובספרות העתיקה מצביעים על כיוונים אפשריים.
החשוד המיידי הוא ארכימדס, גדול המהנדסים של העולם העתיק. קיקרו, הנואם הרומאי, כותב בפירוש בחיבורו "De re publica" על הגנרל מרקוס קלאודיוס מרקלוס, שכבש את סירקוז (עיר מגוריו של ארכימדס) והביא עמו לרומא "ספירה" שנבנתה על ידי ארכימדס. קיקרו מתאר מכשיר המראה את תנועות השמש, הירח וכוכבי הלכת, ואף מדגים ליקויים. האגדה מספרת שארכימדס נהרג בעת הכיבוש (212 לפנה"ס), אך ייתכן שהידע שלו שרד.
עם זאת, תיארוך המנגנון (בין 200 ל-60 לפנה"ס) והשימוש בתיאוריות של היפרכוס (שפעל ברודוס במאה ה-2 לפנה"ס) מצביעים על כך שארכימדס עצמו כנראה לא בנה את המכשיר הספציפי הזה, אלא שהוא תוצר של אסכולה שהחלה ממנו. האי רודוס, שהיה מרכז סחר ואסטרונומיה משגשג בתקופה ההלניסטית, הוא המועמד המוביל למקום הייצור. קיקרו מזכיר גם שחברו ומורו, הפילוסוף הסטואי פוסידוניוס מרודוס, בנה מכשיר דומה.
הכתובות על המכשיר כתובות ביוונית "קוינה" (Koine Greek), השפה המשותפת של התקופה, אך ניתוח שמות החודשים בחוגת המטון מצביע על ניב שמקורו בקורינתוס או במושבותיה (כמו סירקוז). זה מחזק את הקשר למורשת של ארכימדס, גם אם המכשיר נבנה דורות אחריו.
העובדה שהמכשיר נמצא בספינת משא רומית עמוסה במוצרי יוקרה (פסלים, כלי זכוכית ומטבעות) מרמזת על כך שהוא היה בדרכו ללקוח עשיר ברומא - אולי יוליוס קיסר עצמו, שארגן באותה עת תהלוכת ניצחון, או אולי האסטרונום והפוליטיקאי קיקרו. המנגנון היה "צעצוע" אולטימטיבי של כוח וידע, סמל סטטוס המעיד על שליטה אינטלקטואלית בעולם ומחוצה לו.
התעלומה הגדולה - לאן נעלם הידע?
כאן אנו מגיעים ללב התעלומה האינטלקטואלית. מנגנון אנטיקיתרה מוכיח כי במאה הראשונה לפני הספירה, האנושות החזיקה בטכנולוגיה של גלגלי שיניים מדויקים, מזעור, ותכנון מכני מתקדם. ובכל זאת, נדרשו לאירופה עוד כ-1,400 שנה - עד למאה ה-14 - כדי לייצר את השעונים המכניים הראשונים בשהופיעו בקתדרלות, וגם הם היו מגושמים בהרבה מהמחשב העתיק שנמצא. לאן נעלם הידע הזה? מדוע הגלגלים הפסיקו להסתובב?
תיאוריית המחזור והברונזה
התשובה הפשוטה והכואבת ביותר היא חומרית: ברונזה היא חומר יקר הניתן למחזור. לאורך ההיסטוריה, בעתות משבר ומלחמה, פסלים, דלתות מקדשים ומכונות הותכו כדי לייצר ראשי חניתות, תותחים, פעמונים או מטבעות. מנגנון אנטיקיתרה שרד רק בזכות אסון - העובדה ששקע בים והוסתר תחת מעטה של אלמוגים וסחף הצילה אותו מכור ההיתוך של ההיסטוריה. סביר להניח שנוצרו עשרות או מאות מכשירים כאלו (הרי הנדסה כזו אינה צצה יש מאין), אך כולם הותכו. אנו סובלים מ"הטיית הישרדות" שגורמת לנו לחשוב שהמכשיר היה יחיד במינו.
קריסת התשתית החברתית-כלכלית
אך היעלמות הידע אינה רק עניין של מתכת. היא עניין של תרבות. המדע ההלניסטי פרח תחת חסותם של מלכים שהיו נחשבים לנאורים (כמו התלמיים במצרים) ושמימנו מוסדות כמו המוזיאון והספרייה באלכסנדריה. עליית האימפריה הרומית שינתה את ה-DNA של המערב. הרומאים היו מהנדסים גאונים, אך פרגמטיים להחריד. הם בנו כבישים ששרדו אלפי שנים, אמות מים ובטון שאינו נסדק, אך היה להם עניין מועט באסטרונומיה תיאורטית או במכונות מורכבות שנועדו "רק" להדגמה פילוסופית. המנגנון נתפס כקוריוז, לא כמכונה שימושית.
יתרה מכך, המבנה הכלכלי של העולם העתיק, שהתבסס על עבדות, בלם את הצורך במיכון. כאשר יש לך כוח עבודה זול ובלתי מוגבל בדמות עבדים, אין תמריץ כלכלי לפתח מכונות חוסכות עבודה. המנגנון נותר כלי אינטלקטואלי, ולא הפך למנוע של מהפכה תעשייתית קדומה.
החוט הדק של ההמשכיות
למרות הנתק הגדול, הידע לא נמחק לחלוטין אלא נדד. חלק מהמסורת המכנית נשמר באימפריה הביזנטית. שעון שמש ומחשב לוח שנה ביזנטי מהמאה ה-6 (המכונה "שעון לונדון") מציג המשכיות מסוימת של הטכנולוגיה, אם כי ברמה פשוטה יותר. משם, הידע זרם לעולם האסלאמי. המדענים המוסלמים של ימי הביניים, כמו אל-בירוני (המאה ה-11), תכננו ובנו מכשירים אסטרונומיים מבוססי גלגלי שיניים, כולל "קופסת ירח" שמזכירה חלקים מאנטיקיתרה. כתבי יד ערביים עתיקים על מכניקה (כמו של איש האשכולות אל-ג'זארי) שימרו את העקרונות ההנדסיים עד שחזרו לאירופה בימי הביניים המאוחרים, שם הולידו את שעוני הצריח. אך רמת המזעור והמורכבות של אנטיקיתרה לא שוחזרה במלואה עד המאה ה-18 או ה-19.
אשליית הקדמה - בין ליניאריות למעגליות
הסיפור של מנגנון אנטיקיתרה הוא יותר מאנקדוטה ארכיאולוגית, הוא בעצם גילוי המערער את תפיסת "ההיסטוריה הוויגית" - אותה אמונה אופטימית ויהירה של המודרניות, הגורסת שהאנושות צועדת בנתיב ליניארי ובטוח של קידמה מתמדת: המנגנון מנפץ את האשליה הזו. הוא מוכיח כי היסטוריה טכנולוגית אינה קו ישר העולה למעלה, אלא גרף משונן עם עליות מטאוריות ונפילות תהומיות. ידע יכול ללכת לאיבוד. טכנולוגיות יכולות להיעלם. יווני משכיל ברודוס של שנת 100 לפנה"ס יכול היה להחזיק במודל מכני מדויק של היקום. צאצאו, איכר ביוון של שנת 700 לספירה, חי בעולם חשוך יותר טכנולוגית, שבו השמש והירח שבו להיות תעלומות ללא כל הסבר מכני. זוהי נסיגה אינטלקטואלית בקנה מידה קולוסאלי.
היסטוריונים ופילוסופים שכתבו במחצית הראשונה של המאה ה-20, הציעו מודל מעגלי של היסטוריה. כך למשל לפי הפילוסוף וההיסטוריון אוסוולד שפנגלר ("שקיעת המערב"), ציוויליזציות הן כמו אורגניזמים חיים: הן נולדות, מבשילות, מזדקנות ומתות. הטכנולוגיה והמדע הם ביטוי ל"נשמתה" של התרבות בשיאה. כשהתרבות דועכת, או כשהתנאים החברתיים משתנים (מלחמות, מגפות, שינויי אקלים פוליטיים), הידע הטכני מתפוגג יחד איתה. המנגנון של אנטיקיתרה הוא העדות הפיזית לתיאוריה הזו: מאובן של "שיא" תרבותי שנשכח.
למה לא עשה שלמה ספינות של אש? - תשובת הבן איש חי
ולהבדיל מיתר אלו שניסו לענות על שאלה זו, גם רבינו הבן איש חי נדרש לה. בשאלות ותשובות שלו 'חקרי לב' שבסוף ספר אמרי בינה (תשובה יז) מתייחס הבן איש חי לשאלה זו בהקשר של חכמת שלמה.
"...וכתיב ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד, ורוחב לב כחול אשר על שפת הים. על כן בודאי כל החכמות הנמצאים. עתה אשר השיגו אותם בני האדם במשך כמה שנים דור אחר דור, הנה הוא היה משיג אותם לעשותם ביתרון על הנמצא עתה, ועל כן לב כל אדם יפלא למה לא עשה אניית של אש ללכת בים הג' למרחקי' ובימיו לא היה אלא אניות ההולכים על כנפי רוח, והוא היה צריך לזה מאד דכתיב במלכים א' סי' יו"ד כי אני תרשיש למלך בים עם אני חירם אחת לשלש שנים תבא, ואם היה לו אניות של אש היו קלים כנשר במהלכם בים. ועוד יפלא לב האדם עליו למה לא עשה תילגראף שבו משתמש שמוש גדול הצריך לו מאד, כי בו היה נמצא ה"ן אומר וה"ן דברים בלי נשמע קולם, בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם".
ובתשובה לכך כותב הבן איש חי דברים נפלאים (מחביבות לשונו הזהב נביא אותם ככתבם וכלשונם):
"נראה ודאי היה יכול שלמה הע"ה להשיג כל אלו החכמות של אניה של אש ושל תילגראף מרבוי החכמה אך לא רצה לעשותם ולהשתמש בהם, כי הוא ידע ברוה"ק התלאות אשר ימצאון לישראל מן אוייביהם המלכים הצוררים אותם ותמיד באים עליהם מארץ מרחקים ללחום עמהם בחיל גדול בארצות החיים, אך מחמת הרחק מקום ירושלים מן מקומות ערי המלוכה של אויביהם נעשה לישראל ריוח והצלה במלחמה, ותמיד נמצא אצלם שארית הפליטה.
אבל אם היו קלים רודפיהם כנשר לבא עליהם באניות של אש שבהם מתקרב הדרך, ואם יחסר הלוחם עמהם חיל או צידה או כלי זיין, אז תכף יביאום ממקום ממשלתם וילחמו בם, אז היה כליה לשונאי ישראל ואין להם תקומה במלחמה.
וכן נמי אם היו שרי החיל הנשלחים מן הקסרים נותנים ידיעה לקסרים על מחסורם, ועל מה שצריך להם לעזרתם היה בא להם עזר מן הקסרים הן ברבוי החיל הן ברבוי הצידה הן ברבוי כלי זיין, ועוד היו מתיעצים זע"ז בתילגראף והיו ממציאים הכנות לתגבורת שלהם ולהצלחתם והיו מאבדים ומכלים שונאי ישראל עד השמיד הכל.
על כן הסתיר שלמה הע"ה חכמות אלו של אניות אש ושל תילגראף אע"פ ששלום היה בימיו הנה הוא חשב מחשבות בזה על העתיד להיות לישראל עם המלכים הצרים אותם...
וחסד גדול עשה השי"ת עם ישראל ועם שאר בני אדם שגם בדורות האחרונים לא נתן לב לחכמי הטבע להרגיש ולהתבונן בחכמות אלו אלא עד שנים האחרונות הקרובות לנו שאז כרתו המלכים ברית בתקנות שעשו בעבור תיקון העולם שקורין זה בשם תנצי' מאת דעי"כ יצא מן חכמות אלו של אניות אש ושל תילגראף טובה ותועלת בכמה דברים לאנשי העולם ובפרט לישראל החלושים אשר הם גרים גרורים בארצות מלכי האדמה יר"ה, ונמצא גילוי חכמות אלו בדורות האחרונים נעשה יפה לעולם והוא דבר בעתו מה טוב".
אכן, הסבר נאה וראוי למי שאמרו, רבן של ישראל שהיו ליבו ועיניו עליהם כל הימים.
"עקרון אנטיקיתרה" בעידן הדיגיטלי
בעידן שלנו, שבו אנו תלויים לחלוטין בטכנולוגיה דיגיטלית, המנגנון משמש תמרור אזהרה בוהק. אנו נוטים להניח שהידע האנושי הוא נצחי, מגובה בשרתים ובענן. אך הידע הזה שביר. אם ציוויליזציה מתקדמת כמו יוון ההלניסטית יכלה "לשכוח" איך בונים מחשב אנלוגי ואיך מחשבים את תנועת כוכבי הלכת, האם אנו חסינים?
חוקרים עכשוויים בוחנים את המנגנון בהקשר של "סיכון קיומי" ואובדן ידע מערכתי. המונח "נסיגה טכנולוגית" אינו תיאורטי; תעשיות שלמות כיום תלויות בידע שנמצא בידי מעטים (למשל, ייצור שבבי סיליקון מתקדמים). קריסה של רשתות הסחר או האספקה העולמיות עלולה להוביל אותנו למצב דומה לזה של ימי הביניים המוקדמים - מוקפים בשרידי טכנולוגיה שאיננו יודעים כיצד לתחזק או לשחזר. הפילוסופיה הנגזרת מכך היא שקידמה דורשת תחזוקה מתמדת, היא אינה חוק טבע, אלא הישג שביר שיש להגן עליו בכל דור מחדש.
סוף דבר: 'המכונה שחישבה את קיצה'
כיום, שרידי המנגנון מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי באתונה באגף מיוחד. בתוך ויטרינות מבוקרות אקלים, החלקים הקורוזיביים נראים כמעט אורגניים, כאילו הטכנולוגיה והטבע התמזגו לאחר אלפיים שנה במים. לצידם מוצגים שחזורים מודרניים מבריקים - ברונזה נוצצת, פרספקס ותאורת LED - הממחישים את מה שהמכשיר היה בשיאו.
מנגנון אנטיקיתרה הוא הרבה יותר ממחשב עתיק. הוא "רוזטה סטון" של ההנדסה, הוכחה חיה לכך שהפער בין "אנחנו" (המודרניים) ל"הם" (הקדמונים) קטן בהרבה ממה שאנו רוצים להאמין. האינטלקט האנושי לפני 2,000 שנה היה מסוגל להישגים שמשתווים לאלו של המהפכה התעשייתית.
הטרגדיה של אנטיקיתרה אינה טמונה בטביעת הספינה, אלא בטביעת הידע. המכשיר הזה, שנועד לחזות את העתיד האסטרונומי בדיוק של שניות, לא יכל לחזות את העתיד האנושי: את הסערות הפוליטיות, את עליית הקנאות הדתית הנוצרית שדחקה את המדע, ואת האדישות שתוביל לשכחתו. הוא נותר שם, במעמקי הים, קפסולת זמן הממתינה לרגע שבו האנושות תהיה שוב בשלה מספיק - סקרנית מספיק וטכנולוגית מספיק - כדי להבין את הגאונות שהיא איבדה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האם אנו צועדים קדימה? אולי. אבל מנגנון אנטיקיתרה מזכיר לנו להביט מדי פעם במראה האחורית, ולוודא שאנחנו לא משאירים את המפתחות לעתיד בתוך ספינה טרופה בים של שכחה.
0 תגובות