לאחרונה אמר מנהיג גוש השמאל, גדי איזנקוט, כי ''מציאות שבה ראש מפלגה עם שישה, שמונה או עשרה מנדטים דורש את ראשות הממשלה — זה לא ראוי”, בדברים שהתפרשו כרמז לנפתלי בנט. גם בליכוד מלינים לא אחת על כך שבנט מונה לראש הממשלה אף שמפלגתו זכתה בשבעה מנדטים בלבד.
אלא שהאמת חייבת להיאמר: נפתלי בנט לא המציא את האפשרות לקבל תפקיד עצום תמורת מספר זעום של מנדטים. הוא רק היה הראשון שהגיע באמצעות השיטה הזאת עד ללשכת ראש הממשלה. את הדרך לשם סלל נתניהו במשך שנים, כשהפך את התפקידים הבכירים במדינה — ממוקדי סמכות ששיקפו את האמון הציבורי הרחב שניתן למפלגות הגדולות — למטבעות במשא ומתן עם שברי מפלגות על הישרדות הקואליציה.
במשך שנים העניק בנימין נתניהו את המשרות הבכירות במדינה, תחילה למפלגות בינוניות ובהמשך תמורת חופן מנדטים זעום אף יותר, כדי להקים ממשלות ולהבטיח את הישרדותן. בדרך הוא שחק בהדרגה את שער החליפין הפוליטי.
כדי להבין את עומק השינוי, די לבחון שתי דוגמאות — ממשלת יצחק שמיר בסוף שנות השמונים וממשלת אריאל שרון ב־2003 — ולהשוות את חלוקת התיקים הבכירים בהן לחלוקתם בממשלות נתניהו.
בסוף שנות השמונים נדרשו למערך 39 מנדטים כדי לקבל את תיקי הביטחון והאוצר. ב־2009, לעומת זאת, קיבלה מפלגת העבודה את תיק הביטחון עם 13 מנדטים בלבד, וישראל ביתנו קיבלה את תיק החוץ עם 15 מנדטים. שתי מפלגות שמנו יחד 28 חברי כנסת — יותר מרבע פחות מכוחו של המערך — שלטו בשניים מן המשרדים הבכירים והמשפיעים ביותר במדינה. בתוך קצת יותר משני עשורים, תיקים בכירים שנמסרו למפלגה בת 39 מנדטים כבר הוענקו בנפרד, בידי נתניהו, למפלגות בנות 13 ו־15 מנדטים בלבד.
בבחירות 2003 קיבלה מפלגת שינוי, בראשות טומי לפיד, 15 מנדטים. אריאל שרון העניק לה את תיק המשפטים, ולפיד מונה לשר. עשור לאחר מכן, בממשלת נתניהו, קיבלה ציפי לבני בדיוק את אותו התיק, כאשר מפלגת התנועה בראשותה החזיקה בשישה מנדטים בלבד. יתרה מזאת, היא קיבלה גם את האחריות על המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים.
אותו משרד, פחות ממחצית המנדטים.
השאלה היא מה היה המחיר הפוליטי שנדרש כדי לקבל את אחד התיקים הרגישים והמשפיעים במדינה. בתקופת שרון, מפלגה בת 15 מנדטים קיבלה את משרד המשפטים; אצל נתניהו, מפלגה בת שישה מנדטים בלבד קיבלה אותו. התפקיד נשאר חשוב — מחירו צנח.
וזה לא נעצר שם.
אהוד ברק, שמונה לשר הביטחון בממשלת נתניהו, התפלג ממפלגת העבודה והקים את סיעת העצמאות, שמנתה חמישה חברי כנסת בלבד. למרות זאת, הוא נשאר בתפקיד. אביגדור ליברמן קיבל את תיק הביטחון כאשר ישראל ביתנו החזיקה בשישה מנדטים. השפל הגיע כאשר נפתלי בנט מונה לשר הביטחון, כשעמד בראש מפלגה של שלושה מנדטים בלבד.
שלושה מנדטים — והתפקיד השני בחשיבותו במדינה.
אחרי כל זה, הדרך להענקת ראשות הממשלה לראש מפלגה בת שבעה מנדטים נעשתה קצרה בהרבה.
גם התיקים האחרים שימשו פעם אחר פעם כמטבעות במשא ומתן הקואליציוני. משרד החוץ נמסר לליברמן; משרד האוצר ליאיר לפיד ולאחר מכן למשה כחלון; משרד המשפטים לציפי לבני. לא תמיד היה מדובר במספר חד־ספרתי של מנדטים, אבל המגמה הייתה ברורה: במקום שהתפקידים הבכירים ישקפו את מוקדי הכוח המרכזיים במפלגת השלטון, הם הפכו לתשלום לראשי מפלגות אחרות תמורת כניסתם לקואליציה.
ככלל, התיקים הבכירים נשארו בעבר בידי מפלגת השלטון או נמסרו לשותפה גדולה בממשלות אחדות. היו חריגים — חלקם מינויים אישיים של דמויות בעלות מעמד לאומי, כמו משה דיין ערב מלחמת ששת הימים, וחלקם עסקאות קואליציוניות נקודתיות. בתקופת נתניהו הפכה חלוקת מוקדי הכוח למפלגות קטנות מחריג מזדמן לשיטת פעולה חוזרת, והרף ירד בהדרגה, עד ששר ביטחון כיהן בראש סיעה בת שלושה חברי כנסת.
ייתכן שהשורש לכך נעוץ בטראומה הפוליטית שספג נתניהו בממשלתו הראשונה.
כאשר נבחר לראשונה לראשות הממשלה ב־1996, הוא מינה בשלושת המשרדים הבכירים דמויות מרכזיות שצמחו בליכוד או התמודדו ברשימה שבראשה עמד: דן מרידור מונה לשר האוצר, דוד לוי לשר החוץ ויצחק מרדכי לשר הביטחון.
לקראת סיום הקדנציה הפכו השלושה ליריביו: מרידור התפטר מהממשלה תוך עימות עם נתניהו וביקורת חריפה עליו; מרדכי פוטר, עזב את הליכוד והעמיד את עצמו מול נתניהו כמועמד לראשות הממשלה; דוד לוי התנתק מהליכוד, חבר לאהוד ברק ורץ עמו בבחירות 1999 במסגרת רשימת ישראל אחת — הרשימה שהתמודדה כדי להדיח את נתניהו מראשות הממשלה.
נתניהו הפסיד לברק והלך הביתה. כאשר חזר לשלטון כעבור עשור, היה לו קל למדי להבין את הלקח: שר בכיר מתוך הליכוד אינו רק שותף לניהול המדינה; הוא עלול להפוך ליורש, למוקד כוח ולמתחרה. ראש מפלגה אחרת יכול לאיים בפירוק הקואליציה, ותיק בכיר יכול בהחלט למנוע ממנו לעשות זאת. בנוסף, הוא אינו מהווה כל איום בתוך מפלגת השלטון.
בסופו של דבר, המשפט הישראלי אינו קובע כמה מנדטים צריכים להיות למפלגתו של שר ביטחון, שר משפטים ואפילו ראש ממשלה. ממשלה קמה מכוח אמון הכנסת, וכל עוד עומד מאחוריה רוב של חברי הכנסת — היא חוקית. אבל חוקיות אינה מבטלת משמעות פוליטית וציבורית. כאשר מפלגה זעירה מקבלת תפקיד עצום מפני שבלעדיה אין קואליציה, לא כוחו של הציבור שהצביע לה קובע את גודל התפקיד — אלא כוח הסחיטה שמעניק לה המאזן בין הגושים.
נתניהו לא המציא את המסחר הקואליציוני. הוא היה קיים בכל ממשלות ישראל. אבל בתקופתו ירד שוב ושוב מספר המנדטים שנדרש עבור התפקידים הבכירים ביותר. כך נוצרה נורמה חדשה: לא צריך להיות הכוח השני או השלישי בגודלו כדי לקבל משרד לאומי מרכזי; די להיות החוליה הקטנה שבלעדיה אין ממשלה.
כאן נכנסים יאיר לפיד ונפתלי בנט לתמונה.
לפיד לא רק צפה בתהליך מהצד, ולא רק ירש מציאות שיצר נתניהו. הוא לקח את השיטה צעד אחד קדימה והחיל אותה על התפקיד היחיד שעד אז נשאר מחוץ למסחר הקואליציוני: ראשות הממשלה. בהסכם הרוטציה שעליו חתם, הוא הסכים שבנט יכהן ראשון כראש ממשלת ישראל, אף שמפלגת ימינה קיבלה שבעה מנדטים בלבד.
בנט שירת את לפיד פעמיים. תחילה, המנדטים של ימינה סיפקו את החוליה החסרה להקמת הממשלה; לאחר מכן, כהונת בנט עם שבעה מנדטים הכשירה, מבחינה ציבורית ופוליטית, את כניסתו של לפיד ללשכה עם 17 מנדטים. אחרי ראש ממשלה עם שבעה מנדטים, ראש ממשלה עם 17 כבר נראה כמעט מובן מאליו.
גם לפיד היה תקדים דרמטי. אומנם אריאל שרון כבר כיהן כראש ממשלה עם 19 מנדטים, אך ההבדל בין המקרים מהותי. כאשר נבחר שרון לראשות הממשלה ב־2001, היו לליכוד 19 מנדטים מבחירות 1999 — אבל באותה תקופה התקיימו בחירות מיוחדות וישירות לראשות הממשלה. שרון נבחר אישית בידי הציבור ברוב עצום. כאשר התקיימו שוב בחירות לכנסת ב־2003, הליכוד בראשותו זכה ב־38 מנדטים.
שרון לא קיבל את ראשות הממשלה תמורת 19 מנדטים בעסקה קואליציונית. הוא קיבל מנדט ישיר ורחב מהבוחר. לפיד, לעומתו, נכנס ללשכת ראש הממשלה מכוח הסכם הרוטציה, כאשר יש עתיד מחזיקה ב־17 מנדטים בלבד. אלמלא קדם לו בנט עם שבעה, גם כהונת לפיד הייתה נרשמת כשבירה חסרת תקדים של היחס בין עוצמת המפלגה לבין עוצמת התפקיד.
נתניהו אינו האחראי היחיד לתוצאה הזאת. הוא הוזיל במשך שנים את מחירם של התיקים הבכירים; לפיד העביר את שיטת המסחר אל ראשות הממשלה; ובנט הסכים לקבל את העסקה ולכהן מכוח שבעה מנדטים. כל אחד מהם מילא תפקיד אחר באותו תהליך.
ובכל זאת, האירוניה ההיסטורית שייכת בראש ובראשונה לנתניהו. האיש שביקש לשמור את יריביו רחוקים מלשכת ראש הממשלה שחק במשך שנים את דרישות הסף לתפקידים שמתחתיה. שוב ושוב הוא הוכיח כי גם מפלגה קטנה יכולה לקבל משרד עצום, אם המנדטים שלה חיוניים להישרדות הקואליציה.
בסופו של דבר, ההיגיון הזה חזר אליו כבומרנג. אם שר משפטים יכול להגיע עם שישה מנדטים, ואם שר ביטחון יכול להגיע עם שלושה, מדוע שראש ממשלה לא יגיע עם שבעה?
נפתלי בנט היה הראשון שעשה זאת. אבל את המחירון הוא לא כתב.
0 תגובות