יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מפרסם היום פוסט בו הוא טוען כי בשבוע האחרון העניק גיבוי לממשלה ואפילו בירך חרדי שמתנדב במד"א, אבל באותה נשימה הוא טוען כי הממשלה ממשיכה לקדם את 'חוק ההשתמטות' ומתלונן על השמצות נגדו.
הפוסט המלא:
באמת שרציתי. אמרתי לעצמי, ״קח שבוע, יש מלחמה, עזוב אותך מכל הסכסוכים עם הממשלה, עם ישראל לא רוצה עכשיו מריבות, תתמקד בלעזור."
אז התמקדתי בלעזור. הקמנו את חמ"ל ההסברה, עליתי לשידור באינספור תחנות טלוויזיה בכל מדינה אפשרית, אמרתי בכולן, "אני נותן גב מלא לממשלה, גם לנתניהו, בימים כאלה אין בישראל קואליציה ואופוזיציה."
במקביל הכשרנו צוות של מסבירנים צעירים לרשתות. עשינו זומים עם שגרירים מכל העולם, שיחות עם חברי קונגרס, וובינר עם מנהיגי יהדות ארצות הברית, עם משפיעיני רשת אמריקאים. בהתחלה היו לנו מיליוני חשיפות, ואז עשרות מיליונים, ואז מאות מיליונים.
אף אחד לא צריך להגיד לי תודה. זו המדינה שלי, זו המלחמה שלי, כל נווט או טייסת מעל שמי איראן עשתה יותר ממני. מיכאל עשה יותר ממני. הוא פרמדיק של מד"א, בחור חרדי מלוד, הזניק אמבולנסים לבית שמש הפצועה כשהטיל נחת על בית הכנסת והרג את ילדי משפחת ביטון. פגשתי את מיכאל במרכז החירום של מד"א ברמלה, ״תבורך משמים", אמרתי לו. כולנו יחד בזה.
חוץ מהממשלה. רק הם לא הצליחו להחזיק מעמד שבוע.
נתניהו ממשיך לבייש אותנו עם בקשות החנינה שמגיעות מטראמפ. גדעון סער עולה לשידור כדי להסביר כמה הוא מזלזל בכל המאמצים של האופוזיציה לתמוך בממשלה. סילמן מבקשת מהנשיא טראמפ (באנגלית!) להטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון.
הקואליציה מזמנת 80 אלף חיילי מילואים אבל ביסמוט ממשיך בשיחות עם החרדים כדי לקדם את חוק ההשתמטות. עמודי מכונת הרעל כמו ״הרדאר" מעלים ציטוטים מסולפים שלי מתוך ריאיונות שבהם הגנתי (!) על הממשלה. ח"כ סון הר-מלך מצטלמת עם חבל תליה ביד אחת וזריקת מוות ביד השניה. אתם מוזמנים לדמיין מה הצילום הזה, של סגנית יו"ר הכנסת, עשה בתקשורת העולמית.
ערוץ 14 לא מפסיק לטנף על האופוזיציה, עליי, על בנט, פרשן אחד מסביר שצריך להשמיד את עמלק, כולל איזנקוט, יאיר גולן ומאיר דגן, כנראה לא עדכנו אותו שדגן מת לפני עשור. הילד של לוסי אהריש עדיין מפחד לצאת מהבית, וכמובן: יועמ"שית, יועמ"שית, יועמ"שית, יועמ"שית, יועמ"שית, יועמ"שית, ואז עוד פעם יועמ"שית.
הם לא מסוגלים להפסיק. אפילו עכשיו. חיים מן השנאה, מתפרנסים ממנה, מפיצים אותה. אני לא מבין את זה. בחיי. מה יוצא לכם מזה? באיזה צורה זה מועיל? איך אתם מצליחים להגיד לעצמכם שאתם עדיין פטריוטים? האם לא ברור לכם שאי אפשר לאהוב את המדינה אם אתה כל כך שונא חצי מתושביה?
כמעט בכל ריאיון שנתתי בחו"ל אמרתי את אותו משפט: ״אני חושב שאתם יודעים שאני יריב פוליטי מר של נתניהו, אבל הפעם הוא צודק." היה בזה הרבה כוח. המראיינים הבינו שיש פה משהו שחוצה את המחנות, שנמצא מעל הוויכוח הפוליטי. זה הכריח אותם להקשיב.
גם לנו, פה בארץ, היתה הזדמנות לשמוע אחד את השני. להיזכר במה שמשותף. אני לא מת על כל דיבורי ה״אחדות בכל מחיר". אין לי בעיה עם זה שאנשים אומרים לעצמם שהערכים חשובים להם והם לא מוכנים לטשטש הבדלים בשמה של האחדות. באיראן אסור לדבר על דעות שונות, בישראל מותר. זה סוד כוחנו.
ועדיין, היה שבוע אחד, בזמן שעם ישראל במקלטים, המטוסים תוקפים באיראן ותושבי הצפון שוב מותקפים, שיכולנו להפסיק לריב לטובת משהו חשוב יותר: הגנה על מדינת ישראל.
הם רק לא מסוגלים.
0 תגובות