במשך רבע מאה מאז הקמתה, מדינת ישראל לא זכתה בביקור של נשיא אמריקני – ונדרשו הרבה מאמצים מדיניים שהתרחשו תוך כדי מלחמות, משברים דיפלומטיים ושיאים פוליטיים עד שנסללה הדרך לביקור הנשיאותי הראשון – אירוע שסימל לא רק ידידות, אלא גם הכרה באומץ ובחוסנה של המדינה הצעירה.
מאז במשך 50 השנים האחרונות, הביקורים האלו הפכו לענין לא מפתיע אך הצד השווה שבהם שכל ביקור טמן בחובו גם שינויים של ממש ביחסים בין המדינה הקטנה למעצמה המלווה אותה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבעה נשיאים אמריקנים בלבד פקדו את ישראל מאז הקמתה - וכל אחד מהם השאיר עקבות משלו על מערכת היחסים הרגישה, המורכבת והעמוקה ביותר של המזרח התיכון.
הביקור האחרון והדרמטי ביותר
ביקורו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בישראל ייזכר כאחד המיוחדים בתולדות המדינה. בתוך שעות ספורות הצליח הנשיא האמריקני לשאת נאום יוצא דופן בכנסת, לקיים פגישה מדינית עם ראש הממשלה ולשדר מסר של תמיכה ברורה בישראל - הכל במהלך בזק שתוכנן לפרטי פרטים.
אף שמשך הביקור היה מהקצרים שנערכו אי פעם, עוצמתו הסמלית הייתה גדולה, והוא כבר מסומן כאירוע שייכתב בדפי ההיסטוריה המדינית של שתי המדינות.
מאז קום המדינה, ביקרו בישראל שבעה נשיאים אמריקנים, וכל אחד מהם השאיר את חותמו על מערכת היחסים הרגישה והמורכבת שבין ירושלים לוושינגטון.
הראשון היה ריצ’רד ניקסון, שביקר בישראל בשנת 1974 - תקופה קצרה לאחר מלחמת יום הכיפורים ובעיצומו של משבר הווטרגייט שטלטל את ארצו.
ניקסון היה הנשיא האמריקני הראשון שכף רגלו דרכה בכנסת, אך בניגוד לממשיכיו, הוא לא נשא נאום במליאה. ביקורו התמקד במפגשים עם הנשיא אפרים קציר וראש הממשלה יצחק רבין, והיווה הצהרה חד־משמעית על מחויבותה של ארצות הברית לביטחונה של ישראל.
מאז ועד היום, כל ביקור נשיאותי לווה בציפייה, דריכות ותקווה לפריצת דרך מדינית. ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, ג’ורג’ בוש הבן וברק אובמה הגיעו בזמנים שונים כדי לקדם תהליכים מדיניים - חלקם הסתיימו בהסכמים היסטוריים, אחרים נותרו בגדר כוונה טובה.
טראמפ, מצדו, סימן קו חדש: ביקור קצר, ישיר וטעון במשמעות סמלית, שבא לחזק את הברית המדינית והערכית בין שתי המדינות. ייתכן שבעתיד עוד יוגדר אותו ביקור כ"רגע שבו נחתם עידן אחד ביחסי ישראל–ארצות הברית - ונפתח אחר".
בשולי האירועים שקדמו לביקורו האחרון של טראמפ, נרשם גם קוריוז תקשורתי, כאשר נשיא ארצות הברית טען כי ביקר בעבר ברצועת עזה. את הדברים אמר בריאיון לרדיו האמריקני של יו יואיט, שנערך לציון יום השנה לשבעה באוקטובר.
בראיון סיפר טראמפ כי עזה "יכולה להיות יפה יותר ממונקו", והוסיף: "יש לה את המיקום הכי טוב במזרח התיכון, את המים הכי טובים – היא יכולה להיות יותר טובה ממונקו. הייתי שם, וזה מקום קשה, עוד לפני כל מה שקרה בשנתיים האחרונות".
עם זאת, לא קיים שום תיעוד או עדות רשמית לכך שטראמפ ביקר אי פעם ברצועה, לא בתקופתו כנשיא ולא בעברו כאיש עסקים.
בעקבות הפרסום, נדרש דובר מטעם מטה הקמפיין של טראמפ להבהיר את הדברים, ואמר כי הנשיא לשעבר "התכוון לביקור בישראל", ולא לעזה עצמה. לדבריו, "הוא דיבר על המצב באזור ועל פוטנציאל הפיתוח שלו, לא על ביקור ממשי ברצועה".
לפי רישומים רשמיים של הבית הלבן, הביקור היחיד של טראמפ באזור נערך בשנת 2017, אז הגיע לישראל ולגדה המערבית, ונפגש עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן בבית לחם – עשרות קילומטרים בלבד מגבול עזה, אך לא בתחום הרצועה עצמה.
הנשיא שנקרע בין שנאה להערכה
שתי עובדות מרתקות מאפיינות את יחסו יוצא הדופן של הנשיא ריצ'רד ניקסון לישראל.
הראשונה - דווקא בשנים האפלות של חייו הפוליטיים, בין 1972 ל־1974, כשפרשת ווטרגייט הלכה וסגרה עליו, העניק ניקסון לישראל את הסיוע הצבאי והדיפלומטי הנרחב ביותר בתולדות היחסים בין שתי המדינות עד אז.
השנייה - ממרחק הזמן והאזנה להקלטות שנחשפו לאחר מותו, מתגלה דמות מורכבת עד כאב: אדם שבאותה נשימה גילה אנטישמיות מושרשת ובוז כלפי יהודים, ובו בזמן ביטא הערכה עמוקה למדינת ישראל - למדינת היהודים הקטנה שנאבקה על קיומה מול שכנות עוינות.
ניקסון, שהיה אסטרטג קר־דם אך חד־עין, הבין היטב את מקומה של ישראל במשוואה הגיאו־פוליטית של המזרח התיכון. "המדיניות שלנו כאן", אמר ליועציו באחת הפגישות שתועדו, "איננה נובעת מרגש - אלא מהאינטרס. ישראל היא החיץ היעיל ביותר בפני ברית המועצות. נגן עליה לא כי היא צדיקה, אלא כי היא מועילה לנו".
דווקא הציניות הזו היא שאפשרה לו לפעול בנחרצות בזמן אמת. במהלך מלחמת יום הכיפורים, כשישראל נקלעה למצוקה חמורה, היה זה ניקסון שדחף להקמת הרכבת האווירית שסיפקה לה נשק ותחמושת – מהלך שנחשב לאחד מצעדי התמיכה האמריקניים המשמעותיים ביותר מאז הקמת המדינה.
ובכל זאת, מאחורי הקלעים הסתתרו רגשות סותרים. הקלטות שפורסמו לאחר פרישתו חשפו שורה של הערות אנטישמיות חריפות כלפי יהודים, גם בקרב מקורביו הקרובים. אך כשהתייצב מול מנהיגי ישראל, ניקסון הפגין דווקא חמימות יוצאת דופן.
פחות מחודשיים לפני התפטרותו, הגיע לביקור בישראל.
ליווי בלימוזינה הנשיאותית
ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, שליווה את ניקסון בלימוזינה הנשיאותית, תיאר אחר כך רגעים אנושיים מפתיעים: ניקסון, עייף ונסער, הביט בנוף הארץ ואמר לרבין ולנשיא אפרים קציר: "לא אשכח לעולם. הם יודעים מה עשיתי למען ישראל".
בסופו של דבר, ניקסון נחרת בזיכרון הקולקטיבי לא כנשיא הידיד של ישראל, אלא כאיש ווטרגייט, שנאלץ לעזוב את הבית הלבן בבושת פנים. אך בעומק ההיסטוריה נותרת העובדה הפשוטה והמטלטלת: האיש שגילה בוז כלפי יהודים בסביבת הבית הלבן – היה גם זה שסיפק למדינת היהודים את אחד ממפעלי התמיכה הגדולים ביותר בתולדותיה, בזמן מלחמת יום הכיפורים.
נאומי נשיאי ארה"ב בירושלים ובכנסת
עד היום עלו לדוכן הכנסת ארבעה נשיאים אמריקאים בלבד — וכל אחד מהם עשה זאת ברגע רגיש או חגיגי במיוחד ביחסי ישראל–ארה"ב.
ג’ימי קרטר היה הראשון, ב־1979, בתקופה שבה הפעיל לחץ כבד על מנחם בגין להשלים את המשא ומתן עם נשיא מצרים אנואר סאדאת. נאומו בירושלים סימן את אחת מנקודות השיא במאמצי השלום שהבשילו זמן קצר לאחר מכן להסכם קמפ דייוויד.
כ־15 שנה אחריו, הגיע ביל קלינטון - הפעם כדי להשתתף בטקסים סביב חתימת הסכם השלום עם ירדן. נאומו במליאת הכנסת, שנישא ברגש ובתקווה, הותיר רושם עז על הציבור הישראלי ונתפס כסמל לתקופה שבה החלום לשלום אזורי נראה קרוב מתמיד.
הנשיא ג’ורג’ וו. בוש הבן נאם בכנסת בשנת 2008, במסגרת אירועי יום העצמאות ה־60 של מדינת ישראל. ביקורו בארץ - השני אותה שנה - התאפיין באווירה חגיגית וידידותית, כשהנשיא הדגיש את "הברית הבלתי ניתנת לערעור" בין שתי המדינות.
בוש היה ידוע ביחסיו החמים עם ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, איתו הוא מצא שפה משותפת סביב היותם חקלאים ובעלי חוות.
גם יחסיו עם ראש הממשלה אולמרט היו תקינים ולמרות שבוש עצמו אינו מהנשיאים הזכורים לטוב בארצות הברית הוא הקפיד לתמוך במדינת ישראל ועם נחיתתו בביקור האחרון הכריז בוש, כי "הישראלים הם חברינו הקרובים".
הנואם האחרון עד כה היה דונלד טראמפ, שבחר לשאת את דבריו במשכן הכנסת כדי לסמן את מה שכינה "העידן החדש ביחסי ירושלים–וושינגטון". טראמפ הדגיש את תמיכתו הבלתי מסויגת בישראל ואת "הקשר הרוחני הנצחי" בין העמים, כפי שתיאר זאת בנאומו.
הנשיא שביקר הכי הרבה פעמים בישראל
בסך הכול, שבעה נשיאים אמריקאים ביקרו בישראל מאז הקמתה. השיאן במספר הביקורים הוא ביל קלינטון, שבמהלך כהונתו הגיע לארץ לא פחות מארבע פעמים — יותר מכל נשיא אחר בתולדות ארצות הברית.
לצד זאת, כל הביקורים הנשיאותיים של כלל הנשיאים שהגיעו היו אירועים בעלי רושם ומשמעות רב - וגם בזמן המלחמה האחרונה - הגעתו של הנשיא לשעבר ג'ו ביידן שכללה גם מפגש עם חטופים ומשפחותיהם לצד תמיכתו בחימוש הצבא בהיקף של מיליארדים רבים תיזכר בפרקי ההיסטוריה שידעה המדינה
יחסי נשיאי ארה"ב ונתניהו
כאשר עוסקים בביקורים המשמעותיים של הנשיאים האמריקנים בישראל - זו הזדמנות גם להזכיר את יחסיהם האישיים עם ראש הממשלה נתניהו - המכהן בתפקידו במשך פרק הזמן הארוך ביותר במדינה ואף עבד בצמוד למספר הנשיאים האמריקנים הגדול ביותר.
לצד העובדה שקלינטון היה הנשיא שביקר הכי הרבה פעמים (בינתיים) כנשיא בישראל, ראוי להזכיר את יחסיו הפחות נעימים בלשון המעטה עם בנימין נתניהו.
הנשיא הכריזמטי ביל קלינטון, נזכיר, היה מעורב במערכת הפוליטית בישראל בצורה הבוטה ביותר, ולפי הדעה הרווחת הוא שלח את שלושת יועציו הפוליטיים - לסייע לאהוד ברק לנצח בבחירות הישירות נגד נתניהו.
לצד זאת, אם ביל קלינטון, שבזמנו התקשה גם הוא עם סגנונו הישיר והלוחמני של נתניהו, היה צריך לבלוע את הגלולה הזו לשלוש שנים בלבד - הרי שאובמה נאלץ לנהל את היחסים המתוחים הללו במשך כשמונה שנים רצופות. הזמן הארוך, כך נראה, הפך את המתח למרירות של ממש.
היריבות בין ברק אובמה לבנימין נתניהו לא נולדה בן־לילה והיא גם לא נבעה רק מפערים אידיאולוגיים. גורמים שהיו מעורבים במערכת היחסים המתוחה בין וושינגטון לירושלים מספרים כי אחת הסיבות המרכזיות לעומק השבר היא הזמן, תקופה ארוכה מדי שבה שני המנהיגים נאלצו "להתמודד זה עם זה", בלי אפשרות להימלט זה מנוכחותו של האחר.
היחסים בין נתניהו לאובמה היו טעונים מאוד ובשיאם הנשיא האמריקני גילה יחס מבזה לראש הממשלה הדומיננטי בישראל - לפי מקורבים לשעבר, אובמה התקשה להסתיר את תחושת הבוז שחש כלפי נתניהו בשלהי כהונתו. “בקדנציה השנייה הוא כבר לא טרח להעמיד פנים”, אמר אחד מהם. “החיוכים בתמונות הרשמיות נראו כפויים, והפגישות היו קרות. זו כבר לא הייתה רק פוליטיקה - זו הייתה אנטיפתיה אישית”.
עם זאת, חשוב להדגיש כי ליחסים המורכבים כמובן קדמו חילוקי דעות פוליטיים נרחבים והמחלוקות המדיניות סביב איראן, ההתנחלויות והשלום עם הפלסטינים רק העמיקו, ובמקביל גברה התחושה בבית הלבן שנתניהו מתערב בזירה הפוליטית האמריקנית עצמה — במיוחד כשהתייצב מול הקונגרס בנאום פומבי נגד הסכם הגרעין עם טהראן, מאחורי גבו של הנשיא.
בהגינות צריך לציין שיחסים עכורים אלו עברו מהעולם ולמרות אי אלו עקיצות - ניתן לומר בבירור שהיחסים האישיים בין ראש הממשלה בישראל לנשיא ארה"ב משופרים הרבה יותר
האינטרסים המשותפים מעל היחסים האישיים
ובשורה התחתונה, יחסי ארה"ב וישראל גדולים ומקיפים הרבה יותר מהשאלה האישית והיחסים בין המנהיגים, הציבור הישראלי מייחס חשיבות רבה לברית האסטרטגית עם ארצות הברית ומכיר בתרומתה הרבה לביטחונה של ישראל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יחד עם זאת, הציבור יודע להפריד בין טיב היחסים בין המדינות לבין היחסים הבין־אישיים בין מנהיגיהן. אף שהיבט אישי חשוב ומשפיע, מדובר במערכת יחסים היסטורית ואיתנה, המבוססת על אינטרסים משותפים שמעלים על פני מתחים אישיים בין מנהיגים.
0 תגובות