אבקש לשתף בכאב אישי, לא מתוך הבנה פוליטית עמוקה, אלא מתוך תחושת מציאות פשוטה שכל אדם מרגיש בלב.
אינני מתיימר להבין גדול בפוליטיקה, ויש בוודאי רבים שמבינים בזה יותר ממני. אבל לפעמים דווקא אדם פשוט, שמסתכל מהצד בלי חשבונות ובלי אינטרסים, רואה דברים בצורה הכי ברורה.
תגידו לי בכנות: מתי הנציגים החרדים בכנסת הפסיקו להיות שלוחי הציבור החרדי והפכו להיות נאמנים קודם כל לראש הממשלה ולשמירת הקואליציה?
שנים ארוכות מפחידים אותנו ובצדק מהשמאל, מהחילוניות, מ"כור ההיתוך בצה"ל" ומהגזירות שעומדות כביכול מעבר לפינה.
אבל אם עוצרים לרגע את הסיסמאות ומסתכלים על המציאות בעיניים פקוחות, קשה להתעלם מהשאלה הפשוטה:
האם באמת יש מי שחולם לראות אלפי בני ישיבות חרדים בתוך הצבא, עם כל אורח החיים שלנו, הכשרות, התפילות, הלימוד והעקרונות?
נדמה שלא.
ואז עולה התחושה הכואבת, שאולי אילו הנציגים שלנו היו חושבים קודם כל על טובת עולם התורה באמת ולא על נאמנות פוליטית, אפשר היה מזמן להגיע להסדרה שקטה, מכובדת ויציבה, בלי מלחמות מיותרות, בלי הסתה ציבורית, ובלי להפוך ציבור שלם לשק החבטות של המדינה.
במקום זאת, קושרים את הציבור החרדי כולו למאבקים פוליטיים שלא בהכרח שייכים לנו, בשם "נאמנות" לקואליציה. ובינתיים, מי שמשלם את המחיר הם דווקא בני הישיבות והמשפחות הפשוטות שחיים בחוסר ודאות ופחד תמידי.
קשה להשתחרר מהתחושה שהעסקה ברורה מדי: הממשלה מקבלת יציבות, העסקנים מקבלים כוח ותפקידים, והציבור החרדי נדרש לשלם את המחיר בשטח.
ואני כותב את הדברים לא מתוך שנאה ולא מתוך זלזול חלילה, אלא מתוך כאב אמיתי ותסכול גדול על כך שנראה שלפעמים קולו של הציבור עצמו כבר כמעט ואינו נשמע.
0 תגובות