כולנו מכירים את התחושה: ברגע ששמענו חדשות מרעישות או מידע עסיסי - "נייעס" טוב, מתעורר בנו דחף כמעט בלתי נשלט לשלוף את הטלפון, לשלוח הודעה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית או לספר למי שרק מוכן לשמוע. למה בעצם אנחנו רצים לספר כל פרט טרי? מה גורם לנו – כבני אדם חברתיים – לרצות להיות הראשונים לבשר לאחרים חדשות, החל משמועה על אדם מפורסם כלשהו ועד דליפה על השקת הטכנולוגיה הבאה?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מתברר שיש לכך סיבות פסיכולוגיות וחברתיות עמוקות, משולבות במנגנוני מוח קדומים, צורך באישור מהסביבה, ותופעות מודרניות כמו FOMO (הפחד להחמיץ משהו). בואו נצלול לסיבות שגורמות לנו להפוך ל"כתבי חדשות" חדורי מוטיבציה בשגרה היומיומית שלנו ולרדוף אחר "פרסום ראשון".
תראו אותי! הצורך באישור חברתי והזכות ל-15 דקות של תהילה
אחת הסיבות המרכזיות לדחף לשתף ידיעות חדשות היא צורך באישור חברתי – הרצון שלנו שיחבבו אותנו, יתרשמו מאיתנו ויקבלו אותנו בחברה. כשאנחנו הראשונים לספר מידע חדש, אנחנו זוכים לרגע של תשומת לב והערכה מהסובבים. מומחים למדיה חברתית מתארים זאת כצבירת "מטבע חברתי": אנשים משתפים תוכן כדי להיראות טוב בעיני אחרים וכדי לרכוש מעמד של “יודעי דבר”. אם הצלחנו להפתיע את החבר’ה בידיעה טרייה ("שמעתם כבר ש... ?"), אנחנו מרגישים לרגע חשובים ומעניינים – וזה כיף, אין מה לומר. דמיינו את הסיטואציה: אתם מספרים לחברים בעבודה שמנכ"ל החברה עומד להתפטר עוד לפני שכולם יודעים, וכל העיניים נישאות אליכם בהערכה. מי לא היה נהנה מזה?
מעבר לרגעי התהילה, יש כאן גם מנגנון חברתי מובנה. כאשר אנחנו משתפים מידע עם אחרים, במיוחד מידע “סודי” שעדיין לא נודע, אנחנו בעצם מחזקים את הקשר שלנו איתם. מחקרים מראים ששיתוף סוד עם מישהו יוצר תחושת קרבה ובונה אמון בין שני האנשים. עצם העובדה שאנחנו בוטחים במישהו ומספרים לו מידע שאינו גלוי לכולם גורמת לו לחבב אותנו יותר – מחקר מצא שכאשר מישהו חולק איתנו מידע פנים על אדם שלישי, הנטייה היא שנחבב יותר את אותו "מבשר חדשות". במילים אחרות, כשאנו “רצים לספר לחבר’ה”, אנחנו גם מרוויחים נקודות של חיבה ואמון. לא פלא שההתנהגות הזאת השתרשה בנו – היא עבדה לטובתנו במהלך השנים וסיפקה לבני אדם קשרים חברתיים מבוססים יותר ומעמד של כבוד.
כיום, הצורך באישור ובתשומת לב מקבל חיזוק בצורת לייקים, תגובות ותגובות-נגד ברשת. כאשר חבר או קולגה מגיב בהתלהבות לידיעה שהבאנו (“וואו, לא ידעתי את זה!”), אנחנו זוכים לחיזוק חיובי ולאישור חברתי שמביא לסיפוק מיידי. תחושת המספר אחד שמגיעה עם “אני זה שיידע את כולם” דומה קצת לזכייה קטנה בפופולריות. אפילו בתחומים רציניים, לפעמים אנשים לא עומדים בפיתוי: היו כבר מקרים של פרסום מוקדם של פסקי דין חשובים עוד לפני ההודעה הרשמית – רק כדי להיות הראשונים שחולקים את הידע עם העולם (גם אם זה יוצר סיכון ובלגן משפטי). ומי לא מכיר את כל נושא ההדלפות מישיבות הממשלה? לפעמים גם במחיר של נזק לידיעה אותה מפרסמים, וזאת מבלי להזכיר את הדלפת שיחתו של ראש הממשלה עם ראש הישיבה הליטאי. הצורך להרגיש שייכים, נחשבים ובעלי השפעה מניע אותנו ללחוץ "שתף" בלי לחשוב פעמיים.
לא להישאר בחוץ: FOMO (הפחד מהחמצה) והמרדף אחר העדכונים
גורם פסיכולוגי נוסף שמלבה את דחף השיתוף הוא תופעת ה-FOMO (Fear of Missing Out) – הפחד להחמיץ משהו חשוב או להישאר מחוץ ללופ החברתי. בעולם מוצף מידע, רבים מאיתנו מרגישים חרדה קלה שאם לא נהיה כל הזמן בעניינים, נפסיד משהו גדול. החרדה הזאת לא רק גורמת לנו לצרוך תוכן בלי הפסקה, אלא גם לעדכן אחרים מיד כשקורה משהו, כדי שחלילה לא נהיה האחרונים לדעת.
מחקרים מצאו שחרדה מהדרה חברתית – התחושה שכולם יודעים משהו חוץ ממך – היא גורם משמעותי שמדרבן אנשים להתמכר לרשתות חברתיות ולשיתוף מידע באופן תכוף. הרי אם נשמור את החדשות לעצמנו, איך נדע שאנחנו באמת “משתתפים בחגיגה” ולא מפספסים הזדמנות לזכות בתשומת לב?
אנחנו משתפים גם מתוך חשש לפספס הזדמנות: הזדמנות לדיון, להזדהות, או סתם להיות חלק מבאזז רגעי. דמיינו קבוצת חברים שבה פתאום כולם מדברים בהתלהבות על שמועה חדשה (נניח, "שמעתם שפלוני זכה בלוטו"?). אם אתם תהיו אלה שלא שמעו ולא שיתפו, אתם עלולים להרגיש מחוץ למשחק. לכן בפעם הבאה שתיתקלו בידיעה כזו, יש סיכוי גבוה שתרוצו להפיץ אותה מיד לכל מי שסביבכם – הן כדי להראות שאתם בעניינים והן כדי לוודא שאף אחד לא מקדים אתכם.
במובן מסוים, FOMO גורם לנו לשתף חדשות עוד לפני שברור אם הן אמיתיות או לא, ובלבד שלא נהיה האחרונים. ואכן, ישנם מחקרים שמעידים ש-FOMO עלול לגרום לאנשים לשתף אפילו מידע לא מאומת ו"שמועות כזב" (פייק ניוז), מתוך לחץ להיות חלק מהשיח ולא להישאר מאחור. כך נוצרת סיטואציה קומית-טראגית שבה כולם מעבירים זה לזה ידיעה – שלפעמים מתבררת כשגויה – רק בגלל שאף אחד לא רצה להיות המחמיץ שלא העביר אותה הלאה.
ישנן כמובן דוגמאות רבות לכך. במרוץ לפרסום ראשון, לא אחת מיהרו כלי תקשורת מרכזיים לפרסם ידיעות שהתבררו כשגויות וגרמו למבוכה ציבורית רחבה. כך למשל, באוקטובר 2023, בעקבות פיצוץ בבית החולים בעזה, מיהרו גופי תקשורת עולמיים כמו BBC והניו יורק טיימס להאשים את ישראל, בהתבסס על מידע לא מאומת שזרם ברשתות החברתיות. רק מאוחר יותר התברר כי מדובר היה בטעות חמורה, והם נאלצו לפרסם הבהרות והתנצלויות. גם בישראל התרחשו מקרים דומים: במהלך המגעים לשחרור גלעד שליט פורסמו ידיעות שגויות על שחרורו, ובשנים שלפני מותו של אריאל שרון מיהרו כלי תקשורת להכריז על פטירתו, למרות שעדיין היה בחיים.
כמו כן, ב-22 בנובמבר 1963 נרצח נשיא ארצות הברית, ג'ון פ' קנדי, בדאלאס שבטקסס, כאשר נורה בראשו במהלך נסיעתו במכונית פתוחה ברחובות העיר. לאחר ההתנקשות, כלי תקשורת מרכזיים מיהרו לדווח על מותו, אך בשל בלבול ולחץ לפרסם ראשון, הופצו דיווחים סותרים – חלקם הכריזו על מותו באופן מיידי, בעוד אחרים דיווחו שהוא עדיין בחיים. הבלבול התקשורתי הזה הפך לאחד הסמלים של הסכנות שבמרוץ לסקופ.
מקרה דומה התרחש בפיגוע מרתון בוסטון ב-15 באפריל 2013, כאשר שני מטעני חבלה התפוצצו בסיום המרוץ וגרמו למותם של שלושה בני אדם ולפציעתם של מאות. גם כאן, כלי תקשורת רבים בארצות הברית מיהרו לפרסם שמות של חשודים שהתבררו כחפים מפשע, בעקבות שמועות ומידע לא מאומת שזרם ברשתות החברתיות – דבר שהוביל לנזק תדמיתי כבד ולפגיעה באנשים שלא היו קשורים לאירוע.
שיתוף מהיר: איך הרשתות החברתיות מגבירות את הדחף
הרשתות החברתיות הן כמו לשפוך דלק סילוני על המדורה של הדחף לשתף. מה שפעם קרה בחוג החברים המצומצם בפינת הקפה, קורה היום בלחיצת כפתור מול מאות ואלפי עוקבים. הרשתות החברתיות למיניהן מתוכננים לעודד אותנו לשתף ללא הרף – והם מצליחים בכך מאוד. בכל פעם שאנחנו משתפים פוסט, מעלים סטטוס או מעבירים הודעה שקיבלנו, אנחנו זוכים במנות קטנות של תגמול חברתי מיידי: לייקים, לבבות, תגובות, ושאר צלצולי אישור דיגיטליים.
ומה קורה לנו במוח כשאנו רואים את הנוטיפיקציות האלה? חוקרי מוח מצאו שקבלת פידבק חיובי ברשת (למשל לייקים לפוסט שלנו) ממש מפעילה את מרכזי התגמול במוח – אותם אזורים שאחראיים לתחושת עונג וסיפוק. אזור ה-VTA ("האזורים הטגמנטליים הגחוניים" לאוהבי המושגים הפזיולוגים המדוייקים) והסטריאטום במוח, שידועים כקשורים למערכת התגמול, מגיבים בלחגוג בכל פעם שפידבק חברתי חיובי מגיע, ומשחררים דופמין – אותו כימיקל מוחי שמשרה עלינו הרגשה טובה. במילים פשוטות, כל “צלצול” של התראה על מסך הטלפון יכול לתת לנו בוסט קטן של עונג במוח, וללמד אותנו לחזור על ההתנהגות הזו שוב. לא פלא שקל להתמכר לשיתוף ברשת: זה ממכר ביולוגית כמעט כמו לקבל פרס מוחשי.
העיצוב של פלטפורמות חברתיות לוחץ לנו בדיוק על הכפתורים הפסיכולוגיים הנכונים. האלגוריתמים דואגים שנספוג שטף בלתי פוסק של תוכן חדש – מה שמייצר תחושת דחיפות לשתף לפני שהפריט הבא יציף את הפיד. בנוסף, הרשתות מטפחות תרבות של ”זריז נשכר”: אם היית הראשון לצייץ על אירוע חדשותי, הציוץ שלך יקבל יותר חשיפה ולייקים. כך אנו לומדים שאם לא נשתף מהר, נפסיד נקודות בדירוג החברתי הבלתי רשמי. גם בתרבות הסטוריז והעדכונים החיים, מי שלא מעלה בזמן אמת מרגיש שנותר מאחור – אז כולם מעלים, מגיבים ומשתפים בו זמנית.
למשל, כשיוצא טיזר לקראת השקת מוצר טכנולוגיה חדש ומסקרן, הרשת גועשת: אינספור פוסטים, שיתופים וסטטוסים צצים תוך דקות. כל אחד רוצה להראות שהוא כבר ראה ויודע, ואף אחד לא רוצה להיות זה ששמע אחרון. המרוץ להספיק ראשון יוצר לעיתים תופעות משעשעות, כמו עשרות אנשים שמשתפים אותה “ידיעה בלעדית” בו בזמן, או קרובי משפחה שמפציצים אתכם בווטסאפ באותה הודעה בדיוק עם הכיתוב "דחוף!!! ראיתם את זה?".
חשוב להבין שהמנגנון כאן הוא דו-כיווני: לא רק שאנחנו נענים לתמריצים של הרשתות – הרשתות גם מנצלות את הצרכים הפסיכולוגיים שלנו. הידעתם שאפילו שיתוף חוויות כשלעצמו, עוד לפני הפידבק מהסביבה, יכול להיות מתגמל לנו? מחקרים מראים שעצם הפעולה של לחלוק חוויה עם אדם אחר מפעילה את מערכות התגמול במוח ומעניקה לנו סיפוק פנימי – במילים אחרות, השיתוף עצמו “מרגיש טוב” מבחינה נוירולוגית. תוסיפו על זה את חיזוקי הלייקים והתגובות, וקיבלתם קוקטייל ממכר. במצב כזה, הרשת החברתית יודעת שאם תספק לנו כפתור "שתף" גדול ובולט, נתקשה מאוד לעמוד בפניו. אחרי הכל, למה שהמוח יוותר על עוד זריקת דופמין קטנה בחינם?.
זה מתחיל כבר בילדות: ילדים ו"המרוץ לספר"
אם נדמה לכם שהדחף לרוץ ולספר הוא נחלת המבוגרים בלבד – תחשבו שוב. מסתבר שהתכונה הזו מושרשת בנו מגיל צעיר מאוד. ילדים כבר בגיל הגן מראים סימנים של "רכילות פרו-חברתית": הם מעבירים מידע לחברים כדי לעזור להם ולהרגיש חלק מהקבוצה.
מחקר שהתפרסם במכון מקס פלאנק מצא שכבר בני חמש ילדים מסוגלים להעביר לחבר מידע "מאחורי הקלעים" על מישהו אחר (למשל, איזה ילד מתנהג יפה ואיזה מרמה במשחק) – כלומר, לעסוק במהות ב'ריכול' – בעוד שפעוטות בני שלוש עדיין לא עושים זאת בצורה יעילה. ילדים בני חמש ישמחו להזהיר את חבריהם מ"שותף משחק רע" או ללחוש סוד על ילד אחר, כאילו אומרים: "אני יודע משהו, ובגלל שאנחנו חברים אני אגלה לך". דרך זה הם לומדים לחזק קשרים ולנווט חברתית.
כל הורה לילד בן חמש יזהה כנראה את הסיטואציה: הקטן נכנס הביתה נלהב, “אמא, אבא, לכם אני חייב לספר – אתמול בגן דני צבע את השיער של הבובה בטוש!”. הצורך לשתף ולהיות הכתב המדווח מתחיל מוקדם, כחלק מהרצון הטבעי של ילדים לזכות בתשומת לב ובאישור מהסביבה ("כל הכבוד שסיפרת לי!"), וגם מתוך סקרנות טהורה. למעשה, הלמידה החברתית של ילדים כוללת הבנה שאם יש לך מידע מעניין ואתה חולק אותו, אתה נהיה מקובל יותר בקרב חבריך. זהו כלי הישרדות חברתי קטן שהם רוכשים עוד לפני שהם רוכשים קרוא וכתוב.
גם בגיל ההתבגרות הדחף הזה רק מתגבר. מתבגרים ידועים בחיבתם לחדשות וטרנדים – חלק מזה נובע מצורך חזק להשתייך ולהיות "מגניבים". נער או נערה שגילו ראשונים טרנד חדש או שמועה על מפורסם מסויים, יקבלו נקודות זכות מול בני גילם. כמובן שהיום הצעירים מיד משתפים אחד את השני באינסטנט דרך הסמארטפון, בניגוד לפעם שהיינו צריכים ממש לדבר אחד עם השני בטלפון (איך שרדנו ככה?). אבל המנוע הפסיכולוגי זהה: מגיל צעיר ועד בגרות, מידע = מעמד. מי שיודע ומשתף – נתפס כחלק מהמעגל הפנימי, וזה מעגל שכולם רוצים להיות בו.
הכימיה של השיתוף: דופמין, אוקסיטוצין ומה שביניהם
מאחורי הקלעים של הצורך לשתף פועל גם מנגנון מוחי-כימי מתגמל במיוחד. כבר הזכרנו את הדופמין – אותו חומר כימי שמופרש במוח כמענה לתגמולים וגורם לנו להרגיש עונג. מערכת התגמול של המוח, שהתפתחה כדי שניהנה מדברים שמקדמים יכולת לשרוד (כמו אוכל או יחסים חברתיים), מגיבה גם לשיתוף מידע ולקבלת תשומת לב. בכל פעם שאנחנו "קוטפים" מחמאה, תגובה חיובית או פשוט רואים ניצוץ עניין בעיני השומע שלנו, המוח נותן לנו שוט קטן של דופמין שמעודד אותנו: “כן, תעשה את זה שוב, זה טוב!”. באופן דומה למדי למנגנון ההתמכרות, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מחפשים עוד מהתחושה הטובה הזו, ושיתוף חדשות הופך להרגל שאנחנו נהנים ממנו, לעיתים בלי לשים לב.
אבל דופמין הוא לא השחקן היחיד בזירה. ישנו גם אוקסיטוצין, המכונה לעיתים "הורמון האהבה והחיבוק", שגם לו תפקיד בסיפור. מחקרים עדכניים מצביעים על כך ששיתוף מידע סודי בקבוצה עשויי להעלות את רמת האוקסיטוצין בגוף. אוקסיטוצין קשור ליצירת תחושות של קרבה, אמפתיה וחיבור בין-אישי – הוא מופרש למשל בעת חיבוק, או בין אם לתינוק, ומחזק קשרים. כאשר אנחנו חולקים רכילות "עסיסית" עם חבר טוב או אפילו לוחשים סוד קטן שאף אחד אחר לא יודע למישהו, המוח עשוי לתגמל אותנו בתחושת חמימות וקירבה – במידה מסוימת, שיתוף המידע מדביק אותנו חברתית ומגביר את תחושת הלכידות עם מי ששיתפנו. זהו אותו מנגנון שעשה את הרכילות לכלי מלכד בחברות אנושיות מאז ומתמיד – בבסיסו, הוא גורם לנו להרגיש טוב ביחד. למעשה, אפשר לומר שהמוח שלנו “מתוכנת” ליהנות משיתוף: הוא גם מספק לנו היי רגעי של עונג (דופמין) וגם תחושת קשר ושייכות (אוקסיטוצין). אז מי אנחנו שנתווכח עם הכימיה? לא מפתיע שהשילוב הזה גורם לנו שוב ושוב לרצות לספר לאחרים כל דבר מלהיב שקורה.
שיתוף יתר, שמועה שגויה ומה שביניהם: כשהדחף משתלט
כמו הרבה דברים טובים בחיים, גם את הדחף לשתף צריך לנצל במידה. ישנן השלכות פחות נעימות לשיתוף יתר או לשיתוף מידע שגוי. ראשית, ניגע בתופעת השיתוף המוגזם (Oversharing) – כשאנשים חולקים יותר מדי פרטים אישיים או פשוט משתפים בתדירות גבוהה מדי. בסביבה הדיגיטלית של היום, קל מאוד לטשטש גבולות פרטיות, אבל החברה לא תמיד מקבלת זאת בחיבוק.
מחקרים מצאו שכאשר אנשים משתפים בלי פילטר כמעט כל פרט אישי בחייהם, הסביבה נוטה עם הזמן להגיב בפחות אמפתיה ואף בביקורתיות. במילים פשוטות, מי שכל הזמן “מוציא את הכביסה המלוכלכת” או סתם מעדכן בכל צעד ושעל, עלול להיתפס כמרוכז בעצמו או כמבקש תשומת לב נואש. אם, חלילה, אותו אדם ייתקל בתגובה שלילית או בבעיה בעקבות שיתוף יתר – רבים יגידו "זה באשמתו, הוא שיתף יותר מדי". למשל, ידוע על מקרים שבהם אנשים שיתפו פוסטים אמוציונליים מאוד בזמן משבר אישי, וזכו ללעג או לחוסר תמיכה כי העוקבים ראו בזה דרמה מיותרת. כך שהניסיון לזכות באישור ותגובות עלול להתהפך עלינו, והחשיפה המוגזמת ברשת עלולה לפגוע במוניטין שלנו או ביחסים האמיתיים מחוץ למסך.
שנית, ישנה הסכנה של שיתוף מידע לא נכון או מטעה. בעולם מושלם היינו בודקים כל עובדה לפני שאנחנו מקליקים "שתף", אבל בעולם האמיתי – כשלחץ הזמן, ה-FOMO והרצון להרשים משחקים תפקיד – לא פעם אנחנו עלולים להפיץ שמועה לא מבוססת. ההשלכות לכך עלולות להיות רציניות: החל מלהטעות חברים ומשפחה (שסומכים עלינו שנתן מידע אמין), דרך פגיעה בשמו של אדם עקב רכילות שגויה, ועד ליצירת פניקה מיותרת. ברגע שאנחנו אלה ששיתפו את המידע השגוי, אנחנו מסתכנים בכך שנתפס כלא אמינים. המהירות הופכת לפזיזות: הרצון להיות ראשון גובר על הרצון להיות נכון, וזה עלול לחזור אלינו כבומרנג. מחקר אחד אכן מצא קשר בין הדחף להיות תמיד מעודכן (FOMO) לבין נטייה לשתף "פייק ניוז" ברשתות – תופעה מדאיגה שמעידה עד כמה הלהט לא להישאר מאחור עלול לעוור אותנו לבדיקת עובדות.
יש גם את ההיבט הנפשי: כאשר אנחנו תולים את הערך העצמי שלנו בכמות התגובות והלייקים שאנו מקבלים, אנחנו נכנסים ללופ אינסופי של רדיפה אחרי אישורים. מחקרים בקרב משתמשי רשתות חברתיות מצאו ששימוש מוגזם והתמכרות לשיתוף עשויים להיות מקושרים להערכה עצמית נמוכה ולחוסר שביעות רצון מהחיים בטווח הארוך. כלומר, המרדף התמידי אחרי תשומת הלב יכול להשיג בדיוק את התוצאה ההפוכה – לעורר בנו תחושה של ריקנות או תלות באישור חיצוני. בנוסף, שיתוף יתר יכול לגרום לנו לחץ וחרדה: אם חשפנו משהו אישי מדי, אנחנו עלולים להתחרט ולחשוש מ"מה יגידו", ואם הפצנו מידע שגוי, נחשוש שיעמתו אותנו עם הטעות. במקרים קיצוניים, מי שנתפס כ"רכלן" שמפיץ כל שמועה, מסתכן בכך שאנשים סביבו יאבדו בו אמון ולא ישתפו אותו במידע אמיתי בעתיד (אירוניה במיטבה).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בסופו של דבר, האהבה שלנו “לרוץ לספר” היא שילוב של תכונות עתיקות יומין עם טכנולוגיה חדישה. זהו ביטוי לטבענו כאנשים חברתיים שנהנים מחיבור וממידע – עם קורטוב של רצון בבמה ותהילה. הדחף הזה מתחיל כבר בגיל הגן, מתודלק על ידי כימיקלים כמו דופמין ואוקסיטוצין שגורמים לנו להרגיש נהדר כשכולם מקשיבים לנו, ומקבל בוסט משמעותי בעידן הרשתות החברתיות שמאפשרות לכל אחד להיות עיתונאי לרגע. אין ספק שלשתף ולדעת ראשון זה כיף, מגבש ומחזק את מעמדנו החברתי – כל עוד עושים זאת בחוכמה. כמו בכל דבר טוב, המפתח הוא מינון ואחריות: ליהנות מהחיבור וההתלהבות, אבל גם לעצור רגע לפני שלוחצים "שלח" ולשאול – האם אני משתף את זה מהסיבות הנכונות? ואם התשובה היא כן, אז קדימה – רוצו לספר לחבר’ה, יש דברים שהם פשוט יותר מהנים כשחולקים אותם עם כולם.
מקורות עיקריים:
Tamir, D. I., & Mitchell, J. P. (2012). Disclosing information about the self is intrinsically rewarding. Proceedings of the National Academy of Sciences, 109(21), 8038–8043.
Dunbar, R. I. M. (2004). Gossip in evolutionary perspective. Review of General Psychology, 8(2), 100–110.
Baumeister, R. F., Zhang, L., & Vohs, K. D. (2004). Gossip as interpersonal communication: A functional analysis. Review of General Psychology, 8(2), 111–121
Przybylski, A. K., Murayama, K., DeHaan, C. R., & Gladwell, V. (2013). Motivational, emotional, and behavioral correlates of fear of missing out. Computers in Human Behavior, 29(4), 1841–1848.
Meshi, D., Tamir, D. I., & Heekeren, H. R. (2015). The emerging neuroscience of social media. Trends in Cognitive Sciences, 19(12), 771–782.
0 תגובות