בשנות השישים המוקדמות, אוויר המזרח התיכון היה אפוף במתח וחשש כבד. גמאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים, פעל במרץ לחיזוק כוחה הצבאי של ארצו, ובין צעדיו הבולטים ביותר הייתה העסקתם של מדענים, מהנדסים וטכנאים גרמנים לשם פיתוח טכנולוגיה צבאית מתקדמת.
ידיעות על כך שמצרים מפתחת טילים ארוכי טווח ומטוסי קרב סילונים בסיוע מומחים גרמנים, שחלקם עבדו בעבר בתוכניות הטילים של היטלר, הגיעו לישראל ועוררו פאניקה של ממש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הסכנה המרחפת מעל ישראל ביולי 1962 בצל החדשות על ניסוי מוצלח בטילי קרקע-קרקע במצרים הדהדו ברחבי העולם, ובמצעד יום המהפכה הוצגו טילים אלו, שכונו "אל-קאהר", עם טענה שטווח הטילים מגיע "דרומה מביירות".
למעלה מ-500 מדענים גרמנים דווחו כמעורבים בפיתוח זה. בישראל, התגובה הייתה מיידית וחריפה. העיתונים התמלאו בתיאורים דרמטיים של סכנת ההשמדה הצפויה. ראש אמ"ן, מאיר עמית, הודיע שישראל מחזיקה ברשימת כל המדענים הגרמנים הפועלים במצרים, וראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הודה כי הנושא מדיר שינה מעיניו. החשש העמוק היה כי מדענים נאצים לשעבר, שחלקם עבדו בצוותי הפיתוח של טילי ה-V-2 בפנמונדה במהלך מלחמת העולם השנייה, יסייעו למצרים להביא על ישראל "שואה שנייה".
מול איום קיומי זה, המוסד הישראלי, בראשותו של איסר הראל, החל במבצע סודי וחסר תקדים. נאסף מידע רב על המדענים הגרמנים במצרים, בין היתר באמצעות סוכן המוסד וולפגאנג לוץ, שהצליח להשיג רשימות של המומחים הגרמנים. המוסד החל ב"מבצע דמוקלס" במטרה לפגוע במדענים אלה, תוך שליחת מכתבי איום, שיחות טלפון מאיימות ואף מטעני חבלה בדואר שגרמו לפציעות ומוות. אך המשימה דרשה יותר – היה צורך באיש מבפנים, בעדיפות ל"נאצי" שאפשר יהיה לסמוך עליו. שיספק דיווחים בשפע אל קהילת המודיעין הישראלית.
על כל מידע הזהב ניצח חייל הקומנדו ענק ממדים משורתיו של הוואפן אס אס ('האס אס החמוש') בגרמניה הנאצית או כמו שההיסטוריונים אוהבים לכנות אותו "הסלבריטי של מלחמת העולם השניה". הוא הסכים לשתף פעולה, אבל הייתה לו בקשה אחת.
פני הצלקת
הגאון הצבאי של היטלר אוטו סקורצני, הידוע בכינויו "פני הצלקת", היה דמות סוערת ובלתי נשכחת, שפעולותיו הנועזות בשדה הקרב הקנו לו פרסום עצום. הוא נולד בווינה ב-1908 למשפחה אמידה. כסטודנט, היה פעיל באגודת הדו-קרב, אגודות שבהן דו-קרב טקסי בחרבות נועד ליצור צלקות מרשימות בפנים, שנתפסו כסמל לכבוד, סקורצני הצטיין בדו-קרב, וחתך חמור מאוזנו לסנטרו בצד שמאל של פניו הותיר את הצלקת שהפכה לסימן ההיכר שלו. הוא היה גבר גדול ממדים, בגובה 1.99 מטר, בנוי בכבדות, ובעל קואורדינציה פיזית טובה.
התהילה העולמית הגיעה לסקורצני בספטמבר 1943, כאשר היטלר הטיל עליו אישית את המשימה הנועזת להציל את בניטו מוסוליני, שליט איטליה הפשיסטי שהודח ונכלא. מוסוליני אותר במלון קמפו אימפרטורה, בלב הרי האפנינים. סקורצני, ששאף לתהילה, התעקש להצטרף לכוח התקיפה, למרות שתפקידו המקורי היה שולי יותר. ב-12 בספטמבר 1943, כוחות גרמנים, שכללו צנחני לופטוואפה וקומנדו אס-אס, נחתו עם דאונים על פסגת ההר בגובה 2,130 מטרים והשתלטו על המלון ללא ירייה אחת, תוך ניצול אלמנט ההפתעה.
אף שהמטוס היחיד שהיה זמין, "סטורך" קטן, יכול היה לשאת נוסע אחד בלבד, סקורצני התעקש לעלות למטוס יחד עם מוסוליני, תוך התעמתות חריפה עם הטייס ואיומים בשם הפיהרר. המראת המטוס עם משקלו העצום של סקורצני, בתנאי המראה מסוכנים של פסגת הר תלולה, הייתה סכנת חיים ממשית, אך לבסוף, המטוס הצליח להמריא בקושי. הצלת מוסוליני הייתה הישג תעמולתי אדיר עבור הרייך השלישי. סקורצני זכה לתהילה מיידית, היללו אותו כאדם הארי המושלם עם צלקת הדו-קרב שהוסיפה לאמינותו. אפילו צ'רצ'יל הודה כי המבצע היה מהלך של נועזות רבה.
אמן ה"שׁוֹאוּ" והמניפולציה
ב-22 באוקטובר 1944, סקורצני נקרא למפקדת היטלר, מאורת הזאב (ה"וולפסשאנצה"), לדיווח. היטלר קיבל את פניו בחמימות יוצאת דופן וקידם אותו לדרגת אס-אס-אובר-שטורמבאנפיהרר (סגן-אלוף), והעניק לו את צלב הזהב הגרמני, עיטור המוענק על מעשי גבורה חוזרים בלחימה.
לאחר שסקורצני סיפר להיטלר על מעלליו, היטלר החזיק אותו ואז גילה לו בפירוט רב את תוכניתו למתקפת-הנגד הקרובה בארדנים, המוכרת כקרב הבליטה. היטלר הטיל על סקורצני את המשימה החשובה ביותר בקריירתך כחייל. המשימה, שכונתה "מבצע גריף" (Greif), על שם עוף מיתי, הייתה נועזת וחסרת תקדים.
סקורצני וכוחות הקומנדו שלו נועדו לתפוס אחד או יותר מגשרי המז בין ליאז' לונאמור, ולפעול מאחורי קווי האויב במדים אנגליים או אמריקאיים. מטרתם הייתה "להטעות חיילי אויב ולזרוע בלבול" עמוק מאחורי הקווים.
היטלר ציין כי שמע שחיילים אמריקאים השתמשו בתחבולה דומה באאכן. למעשה, יחידת ריינג'רים אמריקאית אכן ביצעה פעולת "דגל שווא" במדים גרמניים לפני ההתקפה העיקרית על אאכן. סקורצני אף ביקש צוותים מיוחדים שיילמדו את הניואנסים העדינים של הסלנג העכשווי ויצפו בהתנהגויותיהם של האמריקאים הטיפוסיים במחנות שבויים. רוב המועמדים, עם זאת, נמצאו בלתי מתאימים.
כדי למנוע דליפות, סקורצני תכנן לשתול שמועות שונות לגבי מטרת המבצע, מתוך חישוב שמודיעין האויב פשוט לא ידע מה לעשות מהמידע המרוכז והסותר. הכוח המיוחד, חטיבת פאנצר 150, היה אמור לכלול 3,300 איש עם טנקים, רכבי סיור, משאיות אמריקאיות ועוד. סקורצני הודה כי לא היה לו ניסיון קודם בהובלת התקפה בלבוש שאול.
אך השמועה המפורסמת ביותר, זו שגרמה לטירוף ריגול אמיתי במפקדות בעלות הברית, הייתה כי סקורצני וכוחותיו מתכננים להתנקש בחייו של הגנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF). השמועה הזו, שהופצה כנראה באמצעות סוכן כפול בשם נבל (יען), נועדה לזרוע פאניקה.
והיא הצליחה מעל למשוער. בפאריז, במפקדת SHAEF, השתוללה סערה. קיי סאמרסבי, הנהגת ועוזרתו האישית של אייזנהאואר, תיארה את המהומה: קציני הביטחון הפכו מיד את מתחם המפקדה למבצר וירטואלי. הופיעו גדרות תיל. מספר טנקים נכנסו. האבטחה הרגילה הוכפלה, שולשה, הורבעה. מערכת האישורים הפכה לעניין של חיים ומוות. צליל של פליטת רכב הספיק כדי להפסיק את העבודה בכל משרד, ולעורר שטף של שיחות טלפון למשרדו של אייזנהאואר, לברר אם הבוס בסדר. האווירה הייתה גרועה יותר מזו של מפקדה בחזית. אייזנהאואר, שהיה האחראי הבלעדי להצלחת או כישלון מתקפת הנגד שלנו... היה צריך לדכא את רגשותיו ולפעול כאופטימיסט נצחי.
כדי להגן על עצמו, אייזנהאואר השתמש בכפיל, סגן-אלוף בולדווין ב. סמית', שהיה דומה לו, ונסע הלוך ושוב במכוניתו של אייזנהאואר מדי בוקר וערב, כדי לקבל את הכדור אם אנשיו של סקורצני יתקפו. השמועות אף הגיעו לכך שסקורצני עצמו הוכרז כאיש המסוכן ביותר באירופה.
למרות שהיה מעורב בניסיונות שימוש במדים אמריקאיים ובהפצת בלבול, סקורצני הכחיש מאוחר יותר באופן נמרץ כי ניתנה לו פקודה להתנקש באייזנהאואר. בבית הדין, הוא הצהיר: לא. אם הייתי מקבל פקודות לתקוף את מפקדת בעלות הברית בצורה כלשהי, הייתי מתכנן בהתאם, ואם הייתי מנסה לבצע את תוכניתי, היא כנראה הייתה מצליחה.
למרות שסקורצני מעולם לא הפך לשחקן מרכזי בסחר בנשק או בהחייאת הנאציזם לאחר המלחמה, המיתוס והפרסום שלו ליוו אותו בכל צעדיו, והוא ניצל זאת היטב ליצירת "נרטיב של ספורי מעללים", שהציג אותו כחייל נאמן ותמים פוליטית שביצע מעשים הרואיים.
סקורצני, סוכן כחול-לבן
ראש המוסד, איסר הראל, הגה תוכנית נועזת אף יותר: ללכוד אותו ולגייס אותו לשורות המוסד. ההחלטה לגייס נאצי ידוע הייתה קשה מבחינה אישית, במיוחד עבור יוזף "ג'ו" רענן (קודם לכן קורט וייסמן), ראש שלוחת המוסד בגרמניה, שאמו ואחיו הצעיר נספו בשואה. אך המוסד חיפש אדם יסודי, נחוש, בעל רקורד מוצלח בביצוע תוכניות חדשניות ושמירה על סודות.
הצוות של רענן יצא לספרד בראשית 1962 כדי לאסוף מודיעין על סקורצני, כולל תצפיות על ביתו, מקום עבודתו ושגרת יומו. הצוות כלל אשה גרמניה בשנות ה-20 המאוחרות שלה, ששימשה כסייענית. באחד הערבים, סקורצני ואשתו, אילזה פון פינקנשטיין, בילו בבר מפואר במדריד. ברמן הציג אותם לזוג דובר גרמנית, שטענו כי שרדו שוד דרמטי ואיבדו את כל רכושם. הזוג, שהיו למעשה סוכן מוסד ששמו נותר חסוי והסייענית אנה, הזמין אותם לשתות. אשתו של סקורצני הזמינה אותם ללון בווילה המפוארת שלהם.
בתוך הווילה, סקורצני, המארח המקסים, שלף לפתע אקדח לעבר הזוג הצעיר והכריז: אני יודע מי אתם, ואני יודע למה אתם כאן. אתם מהמוסד, ובאתם להרוג אותי". הזוג הישראלי לא נרתע. הגבר השיב: אתה חצי צודק. אנחנו מהמוסד, אבל אם היינו באים להרוג אותך, היית מת כבר לפני שבועות". אנה הוסיפה: אם תהרוג אותנו, הבאים בתור לא יטרחו לשתות איתך. לא תראה את פניהם לפני שיפוצצו לך את המוח. ההצעה שלנו היא רק שתעזור לנו.
לאחר דקה ארוכה, סקורצני שאל: איזו עזרה? אתם צריכים משהו?. סוכן המוסד הסביר שישראל זקוקה למידע ותשלם לו בנדיבות. לתדהמת הישראלים, סקורצני ענה: כסף לא מעניין אותי. יש לי מספיק. במקום זאת, הוא דרש משהו אחר: אני צריך שויזנטל יסיר את שמי מרשימתו. סימון ויזנטל, צייד הנאצים המפורסם, החזיק את שמו של סקורצני ברשימת פושעי מלחמה, וסקורצני טען כי לא ביצע פשעים. המוסד לא האמין לחפותו, אך הבטיח שדרישתו תתבצע. סקורצני הוריד את נשקו, והשניים לחצו ידיים.
שיתוף הפעולה הבלתי ייאמן
השלב הבא היה הבאתו של סקורצני לישראל, בטיסה חשאית לתל אביב, שם הוצג בפני הראל. במהלך ביקור זה, סקורצני נלקח ליד ושם. הוא נראה שקט ומכבד, אך ברגע מוזר הצביע עליו ניצול שואה וכינה אותו פושע מלחמה. רענן, שפעל כשחקן מיומן, חייך אל האיש ואמר ברכות: "לא, אתה טועה. הוא קרוב משפחה שלי ובעצמו ניצול שואה".
במוסד תהו האם הגיוס אמיתי, אך סקורצני ככל הנראה ראה בשיתוף הפעולה פוליסת ביטוח חיים מפני התנקשות, שכן היותו ברשימה של ויזנטל הפכה אותו ליעד.
עבודה גרמנית מדויקת
סקורצני הוכיח את אמינותו המלאה. הוא טס למצרים וחיבר רשימה מפורטת של מדענים גרמנים וכתובותיהם, וכן סיפק שמות של חברות קש באירופה שרכשו רכיבים לפרויקטים הצבאיים של מצרים, כולל חברתו של היינץ קרוג, "אינטרה". על אף ניסיונות המוסד, ויזנטל סירב להסיר את שמו של סקורצני מרשימת פושעי המלחמה, ולכן המוסד זייף מכתב שיועד לסקורצני, שכביכול נשלח מויזנטל, והכריז כי שמו נוקה.
סקורצני אף שלח חבילות נפץ, כאשר פצצה אחת מתוצרת ישראל הרגה חמישה מצרים באתר הטילים הצבאי "מפעל 333".
חוקרי המוסד יוסי מלמן ודן רביב אף טענו כי סקורצני הוא זה שחיסל את המדען היינץ קרוג בשליחות המוסד. רונן ברגמן, לעומת זאת, טען כי קרוג נחטף לישראל ומת תוך כדי חקירה. על פי מקורות נוספים, סקורצני ירה את היריות הקטלניות בהיינץ קרוג, ללא כתב אישום או גזר דין רשמי. שלושה ישראלים נוספים שפכו חומצה על גופתו וקברו אותו בבור מאולתר מכוסה בסיד. צוות זה, שביצע את ההוצאה להורג ללא משפט, כלל את יצחק שמיר, לעתיד ראש ממשלת ישראל.
סרק, סרק, סרק
השימוש באלימות ואיומים הופסק כאשר צוות של המוסד נעצר בשוויץ בעקבות ניסיון הפעלת לחץ מילולי על משפחתו של מדען גרמני. למרות שהשניים שהועמדו לדין שוחררו מיד, ראש הממשלה בן-גוריון הסיק כי הפרסום פוגע קשות בתדמיתה של ישראל, ועלול לסכן עסקאות נשק עם גרמניה המערבית. בעקבות זאת, איסר הראל הגיש את התפטרותו, ובן-גוריון קיבל אותה. מנהל המוסד החדש, מאיר עמית, הוביל את הארגון להתרחק מפעילות נגד נאצים.
טילי קרקע-קרקע מתוצרת מצרית או נשק השמדה המוני לא נמצאו בידי צבא מצרים במלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת יום הכיפורים ב-1973. התברר שטילי קרקע-קרקע מצריים שפותחו רשמו ביצועים ירודים, ופיתוחם הופסק. בכירי המדענים הגרמנים אף טענו שתצוגת הטילים בקהיר ב-1962 הייתה למעשה תרמית.
היה ונשאר
סקורצני המשיך לסייע למוסד לפחות פעם נוספת, כאשר עמית ביקש ממנו לארגן פגישה עם בכיר מצרי לבחינת שיחות שלום סודיות, אך דבר לא יצא מכך. סקורצני עצמו מעולם לא הסביר את מניעיו המדויקים לעזרה לישראל. ייתכן שחיפש ביטוח חיים או שפשוט נמשך להרפתקה ולעבודה חשאית.
הוא מת ממחלת הסרטן בגיל 67 במדריד ביולי 1975. בהלוויותיו, שהתקיימו במדריד ובווינה, נכחו עשרות ותיקי צבא גרמנים ונשותיהם, שלא היססו להצדיע במועל יד נאצי ולשיר שירים אהובים על היטלר. מדליות רבות של סקורצני, חלקן נושאות צלב קרס שחור, הוצגו לראווה.
בלוויה במדריד נכח גם ג'ו רענן, שבא על חשבונו, כמחווה אישית של לוחם אוסטרי אחר, לסוכן הטוב ביותר והמתועב ביותר שניהל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
סיפורו של סקורצני הוא עוד דוגמה מדהימה עד כמה רחוק המוסד הישראלי היה מוכן ללכת כדי להגן על ביטחון ישראל, גם אם הדבר מחייב לחיצת יד עם השטן.
קרדיטים - מלחמות הצללים יסוי מלמן דן רביב. נמלטים דני אורבך. "Otto Skorzeny The Devil’s Disciple" מאת סטיוארט סמית - SKORZENY'S SPECIAL MISSIONS ועוד רבים אחרים.
0 תגובות