אירופה.
אי שם באוויר הקר, עמד אדמו"ר דגול, ולו שני בנים, שניהם מוכשרים להפליא. כל אחד מהם, בליבו פנימה, היה בטוח שהוא הראוי ביותר לשאת את נטל ההנהגה העצומה של אביו, ולשמר את מורשתו המפוארת אחר לכתו.
בדרך כלל, במקרים כאלה, צוואת האדמו"ר היא זו שמסדרת את העניינים. אלא שאחרי שנים אחדות, כשהאדמו"ר עלה למרומים ונפתחה הצוואה, התברר לפליאת כולם, שאין בה כלום. לא מילה ולא רמז מי ימשיך את דרכו.
כל אחד מהבנים, בדרכו שלו, "הבין משהו".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הבכור, מן הסתם, הסיק שמעמד הבכורה שלו כה ברור, עד שאביו לא חש צורך לכתוב זאת במפורש. האח הצעיר, מנגד, טען שאביו שוחח עמו רבות על הנהגת החסידות, וברור לו שלא סתם טרח ודיבר, אלא כדי להכין אותו להמשך.
אבל האח הצעיר הבין במהרה: להנהיג חסידות כשלאחיך הגדול יש תביעה כה ברורה לכתר? זה פשוט לא יעבוד. לא יהיה לו כוח לחיות בוויכוח הזה. ולכן, אחרי מחשבה מעמיקה, ולמרות הקושי העצום, הוא בחר לוותר לאחיו הגדול – במיוחד כשהיה מבוגר ממנו.
החסידות, שעמדה על סף התפוררות בגלל חילוקי הדעות, הפכה לזירת טיעונים. חלקם סברו שהבכור ראוי בשל גילו, אך רבים לא פחות ראו את הקטן כראוי יותר, בשל אישיותו הכובשת וקסמו הרב. אכן, כשאין הוראות ברורות מההנהגה העליונה, כל אחד מוצא לו נחמה בפרשנותו שלו. אך האח הצעיר הבין, כל עוד אחיו הגדול אוחז בכיסא, הוא לא יוכל להנהיג את החסידות בשלום.
הוא ויתר, והוריד את כבודו למחתרת, גם אם הלב עדיין לא היה שלם.
מה קורה, כששלום הופך לרדיפה?
רגע ההכתרה הגיע. האח הגדול הוכתר לממשיך דרכו של אביו האדמו"ר זצוק"ל, והוכרז בפי כולם ככ"ק האדמו"ר שליט"א. בטקס ההכתרה, השתתף גם האח הצעיר. עמד, נשא דברים, והפליג בחשיבות ההנהגה.
יותר מכך, כדי לתת תוקף למעמד אחיו הגדול – ועם כל הקושי בלב – הוא נשאר בקהילה וקיבל על עצמו את מרותו של אחיו האדמו"ר, למען יראו כולם.
כעבור כמה שבועות, הגיעו אליו כמה מהעסקנים, וביראת כבוד הם טענו כי "הימצאותו בקהילה גורמת לסימני שאלה ולקושי תפקודי אצל אחיו האדמו"ר. אולי כדאי שכבודו יתפלל במקום אחר, לתת כוח להנהגת אחיו הגדול?".
האח הצעיר, לא ממש ירד לסוף דעתם – מה כבר רוצים ממנו? הוא רק נשאר כאן, דבוק לכיסא, תחת מרותו של אחיו הגדול, רק כדי לוודא שלא יתנפלו עליו המוני מעריצים, חלילה יכריזו עליו כאדמו"ר, ותקום לה חצר חסידית מתחרה. מה עוד נדרש ממנו, לכרוע ברך?
האח הצעיר, בנכונותו העצומה לפזר את האירוע המביך, נענה לבקשה והלך להתפלל בקהילה אחרת, למרות תהיותיו.
אך גם זה לא הספיק. כעבור זמן מה, אותם עסקנים טענו שעדיין, עצם הימצאותו באותה העיר, מערערת את מעמד אחיו. "אולי כדאי שכבודו ילך ויתגורר בעיר אחרת באירופה?", הציעו ב'חוסר אונים'.
עם כל הקושי והפגיעה הכרוכה בכך, הוא עשה זאת למען השלום.
הוא אסף את מטלטליו ובני ביתו, עקר את מושבם הקבוע וניתק אותם מסביבתם הטבעית, בכדי להרגיע את הרוחות הסוערות.
אך גם זה לא השביע את רצונם. הביקוש המשיך: "עדיין ישנם כמה מהציבור שמשתמשים בהימצאותו של כבודו נגד הנהגת אחיו האדמו"ר. אולי כדאי שיעתיק את מקומו לארץ אחרת". בלית ברירה, החליט האח הצעיר לעקור את ביתו גם משם, ועבר להתגורר בארצות הברית.
הזעזוע היה גדול, אנשים עצרו מלכת.
כשאובדן הופך לחיים
אכן, הנהגת אחיו הגדול הייתה מושלמת, והוא המשיך להנהיג את החסידות בביטחון גדול וביד רמה לכמה שנים טובות. אך למגינת לב כל יהודי, לא להרבה זמן, כי אז פרצה מלחמת העולם השנייה: השואה.
האח הגדול נכחד עם כל קהילתו. האח הקטן, שוויתר כל כך הרבה, שנראה היה שהוא הפך לייעד להתעללות בלתי פוסקת – נשאר חי וקיים. קהילתו, שנוצרה בארצות הברית בזכות ויתוריו האינסופיים, פועמת עד היום בגאון.
• • •
לא ידוע מי היא החסידות כיום אותה הציל האח הצעיר, ולא נוכל לדעת האם בקשות העסקנים הגיעו ביוזמת האדמו"ר עצמו, שמא רצו הם להשיג משהו עבורו בכדי להקל מעליו. אבל מסר ברור אכן עולה מההתנהלות של הסיפור הזה.
לפעמים נמצא מישהו בינינו שמוכן לעשות כל כך המון למען שלום אמיתי ולהנמכת הלהבות, גם אם ליבו עדיין לא שלם, הוא בוחר להשאיר את האגו בצד, לכבד, ולעשות צעד כואב עבור השלום, עם כל הקושי הגדול שלו.
אבל אז באותה סביבה "רגישה", צצים להם כמה שידעו להאשים אותו. למרות כל הקושי שעבר והצעד הגדול שעשה, עדיין הוא "אשם", ועדיין "לא עושה מספיק". אותם אנשים אינם מסתפקים בהרכנת ראשו של הצד המוותר, הם מעוניינים בחיסול מוחלט של אישיותו, הם כמהים לראותו אותו יורד על בירכיו. בבחינת "וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (מגילת אסתר, פרק ה', פסוק י"ג).
מי שרגיל לנצח ולהיות תמיד צודק ומצליח, לא יהסס לנצל כל אפשרות לכך, גם במחיר של לתבוע את הצד המוותר עד כניעה מוחלטת. ואם זה מה שעומד לאותו הצד מול העיניים, הדרך לשלום אמיתי לא קרובה אפילו במעט. לא כך יוצרים חיבורים, ובטח שלא כך יגיע השלום. והסליחה? לא מממשת את עצמה.
דרישה זו, המבקשת כניעה בלתי מסויגת מצד אחד, חושפת בפני העולם כי סדר העדיפויות של הצד השני לא הציב את השלום בראש, אלא את ביצור מעמדו ושימור יוקרתו האישית. ניכרת כאן חרדה מפני פגיעה במוניטין המכובד, וחשש מלגרום לאי-נוחות או לערעור האגו המגובש. אולם, בתהליך כינון שלום אמיתי, הכרחי כי האגו של שני הצדדים יוותר בצד.
איך מבקשים סליחה, איך בונים גשרים שמחברים בינינו?
אנו אוטוטו נכנסים לחודש מנחם אב תשפ"ה, לא לחינם הוא ממש לפני חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. הוא סוג של הכנה כדי להגיע לחודש אלול מוכן ורגוע, שעשינו את הדבר הנכון, שלא השארנו מישהו מאחור מבלי לקחת אחריות על מה שעשינו.
כשקשר יקר נסדק, כשמילה חדה שרטה לב או מעשה הותיר צלקת – הלב יודע. אל תתמהמה. אל תחכה ל"יום הדין הגדול" של הכפרות, ואל תתחבא מאחורי התירוץ העייף ש"זה לא נוח עכשיו". הכאב, כמו השקט, לא יודע לחכות.
סליחה? רק עכשיו.
כי זו הדרך היחידה שבה הסליחה הופכת לריקוד אמיתי של נשמות. היא איננה טקס ריק מתוכן, אלא קריאת הלב הפועם: "אכפת לי! אכפת לי ממך, מהצער, וממה שאבד בינינו". אין כאן מקום להצטדקות מתפתלת, להסברים מעייפים או לתירוצים מצחיקים. יש רק הכלה פשוטה: לקחת את המעשה שלך, להניח אותו בכף יד פתוחה, ולהודות בצער כנה. זהו רגע של חסד, שבו הענווה היא המלכה והאמת היא הכוכב הצפוני.
כי תכל'ס, מי סוחב את המשקל הכבד הזה? מי נושא על ליבו את מועקת המריבה והכעס? אתה. הנשמה שלך צמאה לשלמות, לניקיון, לשקט. סליחה היא לא רק מתנה לצד השני, היא בעיקר מתנת שחרור לעצמך. היא מנקה את משקעי העבר, סוחפת את אבק המריבות, ומחזירה לך את האור הפנימי.
כן, הפחד מן התגובה הוא טבעי. אולי יקבלו אותך בזרועות פתוחות, ואולי בקירות של קרח. אך זכור: האומץ הגדול ביותר אינו בקרבות ובמלחמות, אלא דווקא בוויתור על האגו ובפנייה כנה. זהו הכוח שבונים גשרים שקרסו, זהו הקסם שמרפא את פצעי הנפש, וזה מה שיבנה לנו את בית המקדש השלישי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אז קח/י נשימה עמוקה. הרפה/י מהצורך לשלוט בתוצאה. לך/י, דבר/י מהלב, פשוט ובלי סיבוכים. בלי תירוצים שעושים יותר נזק מתועלת, בלי הסברים מיותרים שמסתירים את הכוונה. פשוט תן/י למילים שלך לחבק את הפגיעה ולהכיל אותה. זה הזמן לתקן, לשחרר, ולאהוב. כי באמת, אין רגע טוב ונכון יותר מעכשיו.
גשרים אמיתיים נבנים לא רק מאבנים, אלא מחוטי זהב של סליחה ואומץ...
0 תגובות