הגביר החרדי נשבר: פתאום בגיל 60 הבנתי שאולי נראה שיש לי הכל, אבל אין לי כלום

המראה שלו היה מעט נוקשה, אבל אני כבר יודע: מאחורי מבט נוקשה – כמעט תמיד מסתתר סיפור רך. סיפור כואב.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הכרנו לפני מספר שנים, היכרות קצרה. עשינו "שלום" אחד לשני מרחוק. שמתי לב שהוא מהסס – כאילו מתלבט אם לגשת ולדבר איתי. אבל לבסוף, הוא הגיע.

"מרדכי…" הוא הביט בי בעיניים. "אני יודע שאתה איש שמכירים אותך. אני חייב לשתף אותך באיזה מסר… ואם תוכל להעביר אותו לאנשים – זה יהיה שכרי".

הוא שתק כמה רגעים. ואז – הסתכל לי לתוך העיניים, ואמר לי בפה מלא: "אתה רואה אותי? כל מה שאתה רואה – הכול שקר ושטויות. הכול אחיזת עיניים.

לא אני, לא הבית המפואר שלי, לא הכסף שלי, לא הרכב שלי. הכול אחיזת עיניים. כולם חושבים שאני מאושר. שיש לי הכול. אבל תדע: אין לי כלום.

ואסביר לך: כשהייתי צעיר – החלטתי: אני עושה כסף. אני בונה ביזנס. עבודה וכסף – זה היה בראש מעייניי.

בין היתר – גידלתי, אני ואשתי, שמונה ילדים חמודים. אבל… הרבה זמן לא היה לי אליהם. ובטוח גם לא לאשתי. הייתי הרבה בחו"ל – קונה, מוכר, רץ. אשתי קיבלה אשראי פתוח לעשות כרצונה.

החיים המשיכו. ואני? במקום לתפוס קשר אמיתי עם הדברים הכי חשובים לי – אישה, ילדים – דווקא מהם פחות השקעתי.

אל תחשוב חס ושלום שהייתי אבא רע. השתדלתי לתת להם הכול. אבל כנראה – לא את הצרכים הנפשיים.

כמעט ולא ישבתי עם אשתי על כוס קפה. לא שאלתי: "איך את מרגישה?" "מה עובר עלייך?" "את בסדר?"

הייתי עסוק. כל כולי – ביזנס. זה היה עולמי. וכמובן – התחייבויות. צדקות. מוסדות. הייתי צריך להרוויח עוד ועוד – כדי לעמוד בכל מה שהבטחתי.

השנים עברו.

אשתי הייתה מתלוננת לפעמים: "תודה שאתה מפרנס, אבל אני צריכה אותך. את הנשמה שלך. שנשב ונדבר כמו פעם – בתחילת הנישואין…"

כל כמה חודשים – היא ניסתה. אני אולי גם ניסיתי קצת. אבל זה לא באמת הלך. ובאיזשהו שלב – היא הפסיקה לבקש.

ואני שמחתי. חשבתי: הנה, יש לי שקט. היא מרוצה. אני בעסקיי. הכול טוב.

הילדים גדלו, הלכו לישיבות, התחתנו.

אחרי שנים רבות – כמעט שלא הייתי צריך יותר להתעסק בעצמי בעסקים. שכרתי מנהלים. הכול זרם.

אבל דווקא אז… פעם ראשונה בחיי – הרגשתי בדידות. פתאום אני בבית – אבל חי לבד.

הילדים כבר התחתנו. אני ואשתי – נשארנו לבד בבית. אבל… היא חיה בעולם משלה. יש לה חברות, קורסים, סדנאות. יוצאת כל לילה להתעמלות. פילאטיס. כאילו אני לא קיים.

הילדים? יש להם דירה ממני – פחות יוצרים קשר. היא הולכת לבקר כל יום אצל אחד מהם. ואני? אני לבד.

ניסיתי להתקרב. אבל היא – רחוקה. אומרת שהכול בסדר. אבל אתה מרגיש – שהיא לא באמת רוצה אותך.

לא לטיול. אין לה חשק לשיחה. לא ללב. והתחלתי להבין. שנים של עיסוק בעסקי… שכחתי שיש לי אישה. שכחתי שיש לי ילדים. ועכשיו – בגיל שישים – אני פתאום נזכר. אבל זה כבר מאוחר מדי.