אתר החדשות הפאן-ערבי "ראי אל-יום", הפועל בלונדון, דיווח השבוע כי חמאס מתכנן להעביר את הלשכה המדינית שלו ואת בכירי המטה ממקום מושבה הנוכחי בדוחא לטהראן.
לפי אותו דיווח, חמאס כבר קיבל אור ירוק מאיראן למהלך, אך המעבר צפוי להיות תחילה זמני, בשל חשש מפני פעולות חיסול נרחבות מצד ישראל בשטח איראן, בדומה לחיסולו של ראש הלשכה המדינית לשעבר, אסמאעיל הנייה, שנרצח על ידי המוסד בטהראן ביולי 2024.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
המעבר המתוכנן לטהראן משקף את ההידוק הגובר של קשרי חמאס עם איראן, ומדגים את ההשפעה האזורית הרחבה של טהראן על ארגוני טרור באזור. עם זאת, המעבר עלול להעמיד את בכירי חמאס בסיכון מוגבר, בשל פעילות המוסד הישראלית הממוקדת בחיסול בכירים במרחקים בינלאומיים
תזמון העברת הלשכה המדינית של חמאס אינו מקרי, ויש לו קשר גם אם נסתר, לעמדות עתידיות במשא ומתן אפשרי בין ארגון הטרור חמאס לממשלת ישראל, בשאלת סיום המלחמה.
מאז החלו להתקדם השיחות על "היום שאחרי" בעזה - מושג שהפך לביטוי שחוק אך טעון – אחת ההצעות שחוזרות ועולות בשיח הביטחוני והמדיני היא גירוש בכירי חמאס ובני משפחותיהם מהרצועה למדינה שלישית. מדובר בצעד שנתפס כגזר דין מרחיק לכת אך גם מרכך – כזה שיכול להוות אקט בונה אמון בדרך לעסקת חילופי שבויים או כסיום מוסכם למלחמה.
הצעות מסוג זה אינן חדשות, ובוודאי שאינן ייחודיות לישראל. במקרים רבים בעולם, ובעבר גם כאן, נעשה ניסיון לפתור עימותים אלימים באמצעות הרחקת ההנהגה – פיזית – מאזור העימות. המטרה ברורה: לנתק את ראש הנחש, לערער את המערך הארגוני ולהרחיק את מקור הסכנה. גירוש כזה עשוי גם לשדר מסר מרתיע לדרגי השטח.
ואולם, הניסיון ההיסטורי מלמד שהמציאות מורכבת יותר. גירוש מחבלים, ובפרט הנהגות אידיאולוגיות מבוססות כמו זו של חמאס, לא מבטיח את קריסת התשתיות או שינוי התודעה. לעיתים – להפך.
מרחוק, כשהם חופשיים לדבר, לכתוב, לגייס ולכוון – עלולים מנהיגי הטרור להפוך לסמלים חברתיים בעלי השפעה עצומה
במלחמת לבנון הראשונה, לפני כ-43 שנה בקיץ 1982, ממשלת ישראל הובילה גירוש של מאות מחבלים מביירות בירת לבנון אל קפריסין ומשם ראשי אש"ף כולל האויב המר והאכזר יאסר ערפאת שהוגלו לתוניסיה.
הגירוש היה חלק ממהלך אסטרטגי רחב: ניסיון השלטת הנהגה לבנונית פרו-מערבית וחתימת הסכם שלום עם ביירות. לתהליך התנגד הממשל הסורי.
אך כמו אז – גם היום – הספקות רבים. האם הגירוש יתקבל לגיטימציה בזירה הבינלאומית? האם תתאפשר שליטה ממשית ברצועה לאחר המהלך? והאם, בדומה לערפאת שצמח מחדש אל מול עיני העולם, גם חמאס לא ימצא דרך לחזור דרך הדלת האחורית?
השיעור ההיסטורי - הגירוש שהפך לאקדמיה של טרור
ההצעות לגירוש בכירי חמאס מעזה כחלק מעסקה עתידית מחזירות את הזיכרון אל מקרה מפתח מהעבר – גירוש 415 פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי בדצמבר 1992.
ההחלטה התקבלה בידי ממשלת רבין בעקבות רצח שוטר מג"ב רס"ב נסים טולדנו, שנחטף ונרצח על ידי חוליית חמאס בניסיון לסחוט את שחרורו של השייח' אחמד יאסין.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה ישראל השתמשה בכלי של גירוש המוני – לא כעונש אישי, אלא כניסיון אסטרטגי לפגוע בלב התשתית הארגונית של ארגוני הטרור.
המשאיות שיצאו מעזה ומהשומרון עצרו בדרום לבנון, אך שם ציפתה להן הפתעה: לבנון סירבה להכניס את המגורשים לשטחה. במקום זאת, הם התמקמו ב"שטח הפקר" בצפון רצועת הביטחון, במחנה אוהלים שהוקם במרג' א-זוהור.
אלא שמהלך שנועד לנתק את פעילי הטרור מסביבתם הפך עד מהרה לקרש קפיצה אסטרטגי.
חיזבאללה, הארגון השיעי הלבנוני, זיהה מיד את ההזדמנות. לא רק שקיבל את אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי בזרועות פתוחות – הוא גם סיפק להם תנאים משופרים, הכשרות צבאיות מתקדמות וחשיפה לטקטיקות שלא הכירו קודם. בתוך חודשים ספורים, מחנה מרג' א-זוהור הפך לאקדמיה לטרור.
המחדל הישראלי
המפגש הזה, בין חיזבאללה השיעי לחמאס הסוני, סימן לראשונה את תחילתה של הברית הצבאית בין שני ארגוני הטרור – ברית שתניב פירות הרסניים במיוחד בשנים שלאחר מכן. בין היתר, המגורשים למדו שם לבנות מטענים ומכוניות תופת – ידע שישמש את חמאס מאוחר יותר בגל פיגועי ההתאבדות הרצחני של תחילת שנות האלפיים.
המשמעות האסטרטגית ברורה: במקום לנתק את ראש הנחש, ישראל תרמה, בלי להתכוון, להעצמתו. לא רק שלא נעצר הטרור – הוא שודרג.
ולכן, כאשר שב ועולה הרעיון לגרש את הנהגת חמאס – הפעם מעזה – לא ניתן להתעלם מהשיעור ההיסטורי הזה. ייתכן שגירוש יפתור בעיה נקודתית, אך בטווח הארוך הוא עלול להוליד בעיות גדולות בהרבה.
חוליה מקשרת לאיראן
במובנים רבים, הגירוש ההוא לפני 33 שנים סימן את ראשית הציר חמאס–איראן–חיזבאללה, שהפך לאחד מהאיומים המרכזיים על ביטחון ישראל. היום, אחרי מתקפת הטרור הרצחנית בשבת שמחת תורה, שהובילה למלחמה במספר חזיתות מול הפלסטינים, הלבנונים והאיראנים, לא ניתן לדמיין את חמאס מנותק מתמיכה איראנית – בין אם במימון או בידע מבצעי.
נזכיר שלפני כארבעה חודשים, חשף שר הביטחון, ישראל כץ, מסמך סודי המפרט את התכתבותם בין מנהיגי חמאס, יחיא סינוואר ומוחמד דף, לבין בכירים במשמרות המהפכה באיראן, אשר הובילה ישירות לתכנון ולמימון פיגועי הטבח ב-7 באוקטובר.
על פי המסמך, ראשי חמאס פנו למפקד כוח קודס לשעבר, קאסם סולימאני, שנרצח ב-2020, בדרישה למענק של 500 מיליון דולר לצורך "השמדת מדינת ישראל". למרות הקשיים הכלכליים שעמדו בפני העם האיראני, נמסר כי טהראן אישרה את ההזרמה והתחייבה להמשיך לתמוך בארגון הטרור במיליארדים.
ההתכתבות חושפת את עומק הקשר האסטרטגי בין חמאס למשמרות המהפכה, ומדגימה כיצד ההסלמה בעזה נתמכת לא רק מבחינה אידאולוגית, אלא גם כספית ואמצעי לוחמה מתוחכם.
המסמך מדגים כי האיראנים היו שותפים פעילים בניסיונות להניע את הפיגוע הטראגי, ומדגישים את המורכבות שבהתמודדות עם ארגון טרור הנתמך על ידי מדינה זרה עם אג'נדה אזורית רחבה ומסוכנת.
לצד זאת, לאחר המכות הכבדות שספגו איראן וחמאס במהלכה של המלחמה האחרונה, ישנה מגמה ברורה של חיזוק והידוק מחדש של הקשרים בין ארגון הטרור למדינה האסלאמית.
מהצד השני: התנאים לנטרול הסיכון בגירוש מחבלים
בהיבט הרעיוני, למרות הלקחים הכואבים והמרים ממבצעי גירוש שהיו בעבר, אין לשלול את הרעיון על הסף ובמכלול הנסיבות ייתכן שאם זו הדרך לסיים את מחיר הדמים, להבטיח יציבות אזורית וכמובן להחזיר את החטופים החיים והחללים - יש לבחון את מתווה ההגליה בחיוב - בתנאים נכונים. כך מסביר אדם הופמן, ראש דסק המזרח התיכון בחברת הייעוץ Wikistrat - במאמר שפורסם באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי.
יש להכיר בכך שלא כל גירוש מוביל בהכרח להקצנה רעיונית או לשדרוג ביכולותיהם של מחבלים. לעיתים, גירוש למדינה יציבה ובעלת מנגנוני שליטה נוקשים דווקא מגביל את תנועתם ומנטרל את השפעתם בשטח.
המשתנה הקריטי הוא זהות המדינה הקולטת: בעוד שגירוש ללבנון של שנות ה־90 הוביל לאיחוד מסוכן בין חמאס לחיזבאללה, גירוש ליעדים מערביים, בעלי אינטרסים משותפים עם ישראל ויכולת לאכוף מגבלות על פעילות טרור, עשוי דווקא לצמצם את הסיכון.
לפיכך, אם יוחלט לנקוט בצעד החריג של גירוש, ראוי שייעשה זאת במשורה: רק במקרים חריגים וכנגד יחידים בעלי פרופיל גבוה, ולא ככלי ענישה המוני. בנוסף, חיוני להבטיח שפעילי הטרור יגורשו ליעדים בטוחים – מדינות מערביות עמן לישראל שיתוף פעולה מודיעיני ויכולת פיקוח – ולא לאזורי כאוס העלולים להפוך לחממות טרור חדשות.
השורה התחתונה
ברקע האפשרות הזו עומדות שאלות נוקבות: האם מדינות יסכימו לקלוט את בכירי חמאס? מה יעלה בגורל הבסיסים האידיאולוגיים שיטפחו בגולה? והאם הציבור בישראל יקבל פתרון נתפס כוויתור?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בין פתרון מדיני לטעות היסטורית – ההצעה לגירוש חמאס תמשיך להיבחן, אך העבר כבר הזהיר: אין פתרונות פשוטים לבעיות עמוקות.
קרדיט לכתבה: מאמר מעורר השראה מאת אדם הופמן, (2016) המכון למחקרי ביטחון לאומי
0 תגובות