ישראל ניצבת בפתחה של מהפכה טכנולוגית בתחום ההגנה האווירית. מערכת הלייזר "מגן אור", שפותחה על ידי רפאל, צפויה להיכנס לשירות מבצעי כבר ברבעון האחרון של השנה, ומעוררת עניין עולמי בזכות יכולותיה החדשניות.
לפי פרסומים רשמיים, מדובר במערכת לייזר בהספק של 100 קילוואט, המצוידת במכוון בקוטר 450 מ"מ – מה שמאפשר טווח פעולה מוערך של כ-10 קילומטרים, רמת דיוק גבוהה ועלות יירוט זניחה של כ-10 דולרים בלבד. לצידה, רפאל מפתחת גרסאות נוספות: Lite Beam – מערכת טקטית קלה להסרת רחפנים בעוצמה של 10 קילוואט, וגרסה ניידת של "מגן אור" בהספק 50 קילוואט להתמודדות עם רקטות ופצמ"רים.
עם זאת, ישראל אינה לבדה בזירה. ארה"ב, שמובילה בתחום מאז שנות ה־60, מפתחת כיום גם את מערכת "ולקירי" בעוצמה של 300 קילוואט. סין מציגה את מערכת "שן נונג", המסוגלת לעוור כטב"מים מטווח של 3 ק"מ וליירט מ-1.5 ק"מ, ואילו קוריאה הדרומית כבר מייצרת את מערכת "בלוק I" בעוצמה של 20 קילוואט לשימוש מבצעי. בריטניה עם מערכת "דראגון פייר", האיחוד האירופי ואפילו אוקראינה – עם מערכת "טריזוב" – כולם נמצאים בשלבי פיתוח או הפעלה של טכנולוגיות לייזר צבאיות.
פתרון לא מושלם
אף על פי שהמערכות הללו מסמנות התקדמות מרשימה, מומחים מזהירים מפני אשליה טכנולוגית שתפתור את כל בעיותינו. מערכות לייזר אינן חפות ממגבלות מהותיות, שחלקן הופכות אותן לפחות אפקטיביות בסביבות קרב רוויות.
זמן תגובה וירידה ביעילות עם המרחק – לייזר אינו "מיירט במהירות האור" בפועל. זמן החימום של המטרה עד להשמדה תלוי בהרכב החומר ובמרחק – ועוצמת הלייזר פוחתת לפי ריבוע המרחק. כלומר, במרחק כפול, זמן היירוט מתארך פי ארבעה.
כושר טיפול באיומים מרובים – הלייזר פועל בצורה טורית: עליו להשלים יירוט של איום אחד לפני שיעבור לאחר. במתקפה של עשרות רקטות – כמו אלו שראינו לאחרונה – נדרשות מספר מערכות לייזר שיפעלו במקביל, מה שמקשה על פריסה אפקטיבית בשטח.
מזג אוויר כמשתנה קריטי – תנאים כמו ערפל, אובך או עננות עלולים לשבש לחלוטין את פעולת הלייזר, מגבלה משמעותית בשדה הקרב.
אתגרי אינטגרציה והנדסה – בארה"ב, למשל, נרשמו קשיים בשילוב מערכות לייזר בהספק של 50 קילוואט ברכבים טקטיים מסוג סטרייקר. בין הבעיות: פיזור חום, בלאי מואץ והיקף האלקטרוניקה הנדרש. גורמים בצבא האמריקאי דיווחו כי התגובות מהשטח בעיראק היו פושרות.
כבר בשנת 2007, ועדת נגל הישראלית העריכה כי אף שהלייזר מציע יירוטים זולים, הפתרון הפרקטי להגנה אווירית מול מטחים רחבי היקף נותר מערכות טילים. הסיבה: נדרש מספר עצום של מערכות לייזר כדי לכסות שטח נרחב ולהתמודד עם ריבוי איומים – צורך שנחשב לבלתי ריאלי כלכלית ומבצעית.
היתרון העיקרי של מערכות הלייזר הוא כלכלי: עלות היירוט עומדת על דולרים בודדים בלבד, לעומת עשרות ואף מאות אלפי דולרים לטיל יירוט ב"כיפת ברזל". מערכת "בלוק I" הקוריאנית, למשל, מציעה יירוט בעלות של כ־1.5 דולר בלבד. עם זאת, עלות הפיתוח וההצטיידות הראשונית של מערכת לייזר מלאה נעה בעשרות מיליוני דולרים, ולא תמיד מאפשרת גמישות מבצעית בשטח.
"מגן אור" מסמלת קפיצה טכנולוגית מרשימה ופורצת דרך – אך אין מדובר בפתרון קסם. הלייזר הוא כלי משלים, לא תחליף, להגנה רב-שכבתית בישראל. במציאות של מטחי רקטות ותחמושת חכמה, נראה שגם בעתיד הנראה לעין, הטיל יישאר חוד החנית של ההגנה הישראלית.
קרדיט | כלכליסט, מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, דניאל בשמת, עוזי רובין ועוד
0 תגובות