בחודש אוקטובר של 1973, כל חטיבות השריון היו פרוסות לאורך כל גבולות הארץ - מהנקודה הדרומית ביותר בסיני ועד מעל לרמת הגולן, הטנקים כבר עמדו מוכנים לכל תרחיש, אבל אף אחד לא חשב שמעבר לפינה, מחכה המלחמה הקשה ביותר שידעה המדינה, שלימים תקרא - מלחמת יום הכיפורים.
בבוקר לפני פרוץ המלחמה קיבלו הצוותים את הפקודה - להכין את הכלים, עומד להיות יום קרב. "אנחנו דווקא שמחנו", משחזר עזרא בר יוסף, מפקד טנק מגדוד 401, "חשבנו שיהיה קרב קטן ונחזור עם סיפורים מעניינים הביתה, לא דמיינו שתפתח מלחמה בסדר גודל כזה".
ואז, בשעה 14:00, בדיוק כמעט מושלם, פתחו הכוחות המצרים והסורים בהתקפה מתואמת על כוחות צה"ל בדרום ובצפון הלוחמים רצו לטנקים והסתדרו בדקות ספורות בשיירות, צוברים בחזרה ביטחון, ומכינים את עצמם לקרב.
ברגעים כאלו, כל טנק מבין שהוא חלק ממערכה גדולה אבל בעצם הוא יכול להכריע אותה, כל פגיעה בטנק של האויב מקרבת אותם לניצחון. "כל אחד ידע את התפקיד שלו, עבדנו כמו מכונה, לא חשבנו, לא פחדנו", מתאר אבי ברגר מחטיבה 188, "החיים שלך תלויים בחברים שלך".
"אני חושב שרעות לוחמים היא דבר אמיתי, בטח בימי קרב", מספר גידי מקלף מחטיבה 7. "בהתמודדות עם מוות, הנטייה הטבעית של כל אדם נורמלי, זה לברוח מהאזור, הדבר היחיד שעושה את הפעולה ההפוכה זה עצם אותה חברות שקיימת אצל אותם אנשים", מוסיף עזרא בן יוסף.