חשבון הנפש שלי

הגיור: מלחמה על האמת

בשנה זו נתפרסמו ספריי ´זרע ישראל´ ו´מקור ישראל´, בהם הבאתי לידי ביטוי את השקפתי ודעתי ההלכתית, כאשר הבסיס העיקרי, הוא הרצון לפתרון בעיה ציבורית כאובה. הדברים נסמכים על מסורת של פסיקת רבותינו מדורי דורות, ללא סטיה מהאמת התורתית וכללי ההלכה המקובלים בעולם התורה ע"י הפוסקים.

הספרים כצפוי עוררו סערות והתקפות ולעיתים טפלו המתנגדים גיבובי דברים חסר שחר. ביני לביני תהיתי לא פעם במשך השנה החולפת, אולי היה כדאי להמנע מנתינת ביטוי לדעותיי, שבמקרה זה מהוות שינוי גישה מהותי מהמקובל ומהגישה שהיתה כמעט מוסכמת? התשובה הברורה שלי לתהיות היא חד משמעית: לא! ולא יכולה גם להיות אחרת.

לתלמיד חכם, יש חובה עליונה לגלות את דעתו במה שנראה לו וכיוונוהו משמים. אי אמירה, הימנעות מטעמי נוחות ומתוך רצון להישאר בקונצנזוס הינם כמניעת אוכל מפיו של ציבור שלם, שעליו נאמר "מונע בר יקבוהו לאום" (משלי יא,כו) ודומה לנביא הכובש את נבואתו. לא לחינם הוטבעה הלשון "השומע ישמע והחדל יחדל".

אכן "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" ולכן גם הגשתי את דברי לפני גדולי תורה, ונתקבלו הסכמות וחלקם אף נלהבות לגישה. אמנם היו התקפות ולחצים שונים ומשונים, אבל אין בהם בכדי לגרום למי שמחפש אמת להסתתר ולהימנע מאמירת דעתו.

כל גישה אחרת אולי תהיה נוחה יותר אבל תחטא לאמת. הדוגמאות למצבים כאלה שזורות בדפי ההיסטוריה של רבותינו בכל הזמנים. הקו המנחה כל לומד תורה חייב להיות חופש החידוש היצירה וההבעה, שהרי כמובן אין לאיש מונופול על התורה ו"תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול". וכתב בספר חסידים (סי´ תק"ל) כל מי שמגלים לו דבר מן השמים ואינו מגלהו לזולת, עתיד ליתן ע"ז את הדין.

פרשת עמנואל: הפספוס

אחת מנקודות השבר שהיוותה ציון דרך כואב לציבור החרדי, היתה פרשת עמנואל. פרשה שמוטב היה לה אם לא היתה באה לעולם, צצה וניצבה לה כתפוח אדמה לוהט על שולחן הציבור החרדי.

מראשית הפרשה, כאשר התקשורת הכללית ליבתה את היצרים והפכה את העיר עמנואל לקן של אפליה וגזענות, הבעתי דעתי מעל כל במה כי "עמנואל" איננה באמת הבעיה.

כל מי שנכנס לעובי הקורה דרך המקרו או המיקרו של הנתונים, מבין שהבעיה האמיתית איננה שם ו"עמנואל" אינה אלא משל למסכת כאובה ורצופה של אפליה כלפי עדות המזרח והספרדים מצד המוסדות האשכנזים.

לעיתים מדובר באפליה גלויה ובוטה, ולפעמים סמויה ומתוחכמת. זו עובדה ולא ניתן להכחישה. העושה זאת מרמה את עצמו במקרה הטוב, ואת זולתו במקרה הרע.

הטרגדיה היא השתיקה האופפת את התופעה המבישה, המחללת את השם ופוגעת ופוצעת בנפש הנוגעים בדבר.

הפגנת ה´מאה-אלף´ "פספסה" בגדול, באשר לא ניצלה את המעמד כדי לקדש את השם, ולקרוא לחדול ממעשים פוגעניים כלפי עדה קדושה בישראל. מי ששתק בזמן הכאב הגדול שגה, הציבור לא סבל זאת ולא יסבול זאת.

לא היססתי להביע את דעתי וגם במקרה זה שילמתי מחיר, אך אינני מתחרט לרגע.

אני כן מצטער על כך שנשארתי במידה רבה "קול קורא במדבר", ולא הצלחתי לגייס רבנים ואנשי ציבור נוספים שישאו את קולם ברמה ויאמרו "די!", ולא ישתמטו מלנקוט עמדה נוקבת בסוגיה הזאת רק בגלל מורכבות המקרה המסוים בעמנואל.

תשובת המשקל המתבקשת היא אהבת חינם וקרוב לבבות של כל החוגים והעדות, הגם שלעתים הדבר כרוך במאמץ.

לקראת השנה הבאה עלינו לטובה, אני מתכוון להשקיע מאמצים גדולים למען אחדות עם ישראל, אחדות אמיתית שנותנת מקום לכל מגזר ועדה מבלי לפגוע במסורתו ובייחודיותו.

תכלה שנה קללותיה וקלקוליה, תחל שנה וברכותיה.