אם אתם קוראים את הכתבה הזו, כנראה שאתם גרים בישראל ואין צורך לשווק לכם את ירושלים, חיפה או עכו. אבל תתארו לכם שהייתם גרים בחו"ל, ועל ארץ ישראל הייתם שומעים רק מהסיפורים ומהתמונות, כשלפתע קיבלתם חופשה שבמהלכה אתם מגיעים לארץ לשבוע ימים.
כיצד היה נראה שבוע כזה?
. . .
ובכן, בואו ננסה לדמיין את הטיול שהייתם עושים, במקומות שאותם אתם מכירים היטב - דרך העיניים של תייר:
המטוס מתחיל לנחות, ואתם מוחאים כפיים יחד עם כל הישראלים, ממתינים בסבלנות ביציאה ומתחילים לזרום לכיוון היציאה. אתם שמים לב מיד לפטפוטים הקולניים ששונים לחלוטין מהשקט היחסי ששורר בשדות תעופה אחרים בעולם, ומביעים את התפעלותכם הכנה מנמל התעופה המרשים, הנקי, המסודר והיפה.
כמובן שאם הייתם מגיעים בשעות היום, היינו מציעים לכם לנסוע ברכבת המהירה לירושלים, אבל נחתתם בלילה - ואתם נאלצים לחפש מונית שירות. הנהג מציע לכם נסיעה בסכום שנראה לכם סביר - למרות שהישראלים שסביבכם מעט מתמקחים על המחיר וזוכים בהנחה שאתם לא זוכים לה. הנהג מבטיח לכם ש"אוטוטו" הוא יוצא - רק מחכה לכמה נוסעים נוספים, כי לא משתלם לו לצאת לפני שהמונית מלאה.
כעבור שעתיים וחצי הוא מצליח למצוא שני נוסעים נוספים ויוצא לדרך. אומנם שעת לילה - אולם כיהודים שחלמו כל החיים לבקר בארץ ישראל אתם לא מצליחים להוריד את העיניים מהחלון, למרות שאין באמת מה לראות: כבישים רגילים, צפירות של נהגים, וכמה טייסים שעוקפים אתכם מהנתיב הימני.
לאחר שעברתם את הרי יהודה המרשימים, נתקלתם בבניין רב קומות מרשים בצד ימין, ממש בכניסה לירושלים. אתם שואלים מי גר שם ונדהמים לגלות שדרי הבית נפטרו. "זה קבורה בקומות", מישהו מסביר לכם, ואתם לא מצליחים להבין מדוע שמישהו ישים בניין שדייריו מתים בכניסה לירושלים. גם אנחנו לא.
אתם מחליטים לא ללכת לישון עד שאתם מגיעים לכותל. אתם עולים על הרכבת הקלה, מתרגשים לראות כמות כל כך גדולה של יהודים. "כולם פה יהודים", אתם אומרים בהתרגשות ובמבטא זר לירושלמי היושב לצידכם, שמחייך בנימוס. הוא בקושי ראה בחייו אנשים שאינם יהודיים - מקסימום הוא ראה אנשים שאותם הוא מכנה "גויים גמורים" - אך גויים אמיתיים הוא ראה רק כשהוא חפר את קומת המרתף.
. . .
אתם מתקרבים לרובע היהודי, והלב שלכם עולה על גדותיו. אתם רואים מבנים עתיקים, רצפת אבנים, ישן וחדש, ואתם מתפעלים מכל צעד שאותו אתם פוסעים על רצפתה הקדושה של ירושלים עיר הקודש. לצידכם פוסע זוג צעיר ומדבר על הריבית שעלתה והקפיצה את המשכנתא, ואתם לא מצליחים להבין איך יהודים מסוגלים לדבר על משכנתא מול רגע היסטורי אדיר שכזה.
אתם מביטים בחומה ונזכרים בציורים שהגננת חילקה לכם בעשרה בטבת. החומה הובקעה, אתם עומדים לפרוץ בבכי, שולפים מספריים מהכיס וקורעים את דש החליפה, זכר לחורבן ירושלים. אתם עוצמים את העיניים ומתייחדים עם קדושת הרגע - כשלפתע ניגש אליכם בחור ישיבה כבן 15 - "אתה יכול לקנות ממני את החליפה? אני לא רוצה לעשות קריעה", הוא אומר, והכאב שלכם הופך לכעס: "אתה לא יכול לבזבז כמה שקלים לקנות חליפה חדשה"? אתם מטיחים בו, אבל מסתבר שחוכמת הירושלמים קיימת גם בדור הזה: "ואתה לא יכול לקנות כרטיס טיסה ולבוא לפה יותר"? הוא מטיח בך בחזרה.
אתם מתקדמים לכיוון הכותל, מעדיפים לעבור דרך הרובע היהודי - אתם עדיין לא מספיק בשלים כדי לראות את הכותל, ואתם חוששים שתתעלפו מההתרגשות. אתם עוברים דרך בתי קפה וחנויות, ולא מבינים איך אנשים יכולים לחשוב על ביזנס במקום קדוש כזה. "צדקה תציל ממוות" פונה אליכם בחור צעיר, ואתם חומלים על עניי ירושלים ושולפים לעברו 2,000 שקל. הוא מתחיל להודות לכם, אבל אתם רוצים להמשיך הלאה, ולא לתת לו להרוס לכם את ההתרגשות.
. . .
והרגע הדרמטי הגיע:
אתם עומדים מול הכותל, שריד בית מקדשנו, במקום שבו עמד בית המקדש. העיניים שלכם זולגות דמעות, ואתם חשים את הקדושה כפי שלא חשתם אותה מעודכם. אתם ניגשים להתפלל תפילת ערבית, מתקדמים לעבר סטנדר פנוי, אבל נער נמרץ הקדים אתכם, לקח את הסטנדר ונעלם. אתם לא תתנו לכעס להרוס לכם את ההתעלות האדירה הזו. הרגע ההיסטורי הזה שבו אתם מגיעים למקום הקדוש ביותר.
אתם מתפללים, דומעים, קצת רוטנים על החזן שמתפלל מהר מדי ולא מבין את קדושתו המופלאה של המקום, ואתם ממשיכים להתפלל. אתם לא נותנים להסחות הדעת להרוס לכם את התפילה. לא להוא עם הרמקול שצועק משהו לא ברור, לא לאיש עם הזקן הקצר שרץ וכמעט מפיל אתכם באמצע התפילה, ולא לשיעור דף היומי שהחל להתקהל סביבכם. אתם דומעים על חורבן הבית, מזילים דמעות כמים על הגלות, על הצרות, על צער גידול בנים, ועל קשיי הפרנסה שמאיימים עליכם. אתם מתחננים לקב"ה שישאיר אתכם במצב רוחני דומה כל החיים.
לבסוף אתם פוסעים לאחור, ומתפללים "שיבנה בית המקדש" ומקווים ממש שברגע זה ירד בית המקדש שלם מן השמים, אך זה לא קרה. טובים מכם היו בטוחים שהתפילה שלהם היא תהיה זו שתביא את הגאולה - ואין ספק שקירבתם אותה בכמה צעדים, אולם אל תיפול רוחכם.
. . .
לא נלאה אתכם בתיאורים: שבוע שלם יעבור עליכם ואתם תראו את כל שכיות החמדה של ירושלים. אתם כנראה תחלפו בתל אביב, תתפעלו מחיפה היפה, תשייטו בעכו העתיקה, תעפילו אל ראש הנקרה, תחליקו במורד הר החרמון, ולאחר שחייה בכינרת המתוקה אתם תעשו קמפינג בהרי הגלבוע. כנראה שאתם עוד תוסיפו ותנצלו כל רקע בשיטוט במקומות נוספים שמרבית הישראלים לא יבקרו בהם לעולם. אתם כנראה תחזרו עמוסי רשמים, חוויות, ותתפעלו מהארץ היפה הזו - בשעה שכאזרחים לא תצליחו להשמיע מילת התפעלות אחת כנה ונעדרת ציניות.
. . .
אז מה הפואנטה של הסיפור הזה? שאתם לא חייבים לנסוע לחו"ל כדי להנות. אנחנו בסך הכל צריכים לדעת להתפעל מהאוצרות שיש לנו.
עצה שלי? אם נהיה מחוברים יותר למקורות, למאורעות התנ"ך, ולאינסוף הדרמות והסיפורים המופלאים שקרו בארץ שלנו - נוכל להתפעל התפעלות עזה מאינסוף המקומות המופלאים שהארץ שלנו מלאה בהם!
אז יאללה, תפסיקו לחלום על חו"ל ותצאו לטיול!