עם משב רוח הבחירות והפלגנות שנישאת עימה כשזה מושך בכה וזה זועק בכו. איש איש באמונתו וכדעת רבו, מה הדרך בה ילך ובאיזה מפלגה יבחר, מה ישמש את האינטרס התורני ועל מה נלחם.
על תקציבי הישיבות, השבת והתקציבים למשפחות, או על מצוקת הדיור וגזירת הגיוס.
רסיסי מלחמה ניתזים לכל עבר, ולא זאת שהגיחה מדרום והכתה גם במרכז, אלא אותה לחימה שנמשכת לה שנים רבות ומתעצמת עם הזמן בפרט במהלך חיינו בארץ ישראל והסקטוריאליות מודגשת.
לא, לא מלחמתה של תורה. כי אם מלחמת ההישרדות על האמת ודרכיה, ההיאחזות בהשקפת עולם שלעיתים שוללת דעת תורה משנית ומלווה לא פעם בחוסר הערכה כלפיה.
באינטרס הפוליטי חרדי רב המאחד על המפריד אך דווקא שם השוני מתבלט ותופס לו מקום חשוב יותר.
מפשוטו של מקרא מובן "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" שעל אף שישנם כמה וכמה דרכים לתורה המאחד שבה הוא השלום.
שלום הוא קבלת הדעה האחרת כלגיטימית גם אם אינך מחזיק בה, ההכרה שקבלת האחר לא תערער את האמת האישית שלנו ושל רבותינו. אל לנו להתבסס על שלילת האחר ורמיסתו כי אם לתת גם לו את המקום הראוי והמכובד. עם ישראל מיסודו חולק לי"ב שבטים לא כפירוד חלילה כי רק ברוב גוונים מתבטאת עוצמת האחדות. אחדות היא תרכובת של דברים שלכאורה נפרדים.
אחדות אינה אחידות! אין כל צורך שיוצאי עדות אשכנז יזנחו את מנהג אבותיהם בשם האחדות, אין כל טעם בשינוי שיטת הלימוד הספרדית בכדי ליצור דפוס אחד ביהדות, אין משאלת לב שחסידים מחצר פלונית יחברו לחצר אחרת, יש הקרוצים מחומר רגיש ששיטה מסוימת תמצה את הטמון בהם ויש קבוצי חומר שכלתן שימצאו את מקומם בתנועה אחרת.
ולא ראי זה כראי זה, הצד השווה שכולם מאמינים בני מאמינים ורוצים לעשות את ייעודם בעולם.
לא, אני לא קורא להתאחדות מפלגות וכאמור גם לא לנוסח אחיד, זו לא המטרה (נכון למצבנו הגלותי!) אלא רק לקצת יותר הבנה ופרופורציה. גם אם מנהיגות בזרם ספציפי תכריז מלחמה על פרט שנחשב כשולי בזרם שלנו לא נהפוך את הדעה הנ"ל ללא לגיטימית, מחלוקות בבתי המדרש וההוראה אין זה דבר שלילי ובודאי שלא חדש לנו, אין צורך להלחם בזה.
היה מי שהשיב על טענה שהציגה את שיטת החינוך החרדי כמצומצם וכמתבצר מלהתמודד עם גישות אחרות בהסבר, שבחינוך ילדים קשה להעביר מסרים מורכבים ובכדי להישמר מחוסר בהירות בחרה החרדיות לחנך בצורת שחור לבן, כשר ופסול, רצוי ודחוי, אך בתקווה שבתהליך ההתבגרות ייפתחו להם האפיקים לראות נכון גם את השטחים האפורים בפרספקטיבה הנכונה, הסיכון בגישה זו הוא התקבעות של גישה קיצונית וחיצונית הנמשכת גם לאחר ההתבגרות, אלא שכנראה מהווה זה סיכון פחות מהותי מחינוך לא מחודד.
מה שברור הוא שבהשקפה בוגרת ורחבה אנחנו יכולים לכבד ולהעריך על אף המחלוקות והשינויים האידיאולוגים. זה לא יפגע בדבקותנו בהשקפה הספציפית שנחזיק בה!
ניקח כמשל אברך שהילך עם בנו הקטן בשבת, תוך כדי הליכה הושיט הילד את ידו לעץ התפוזים של השכן וקטף תפוז מיד נזעק האב: "שאבעס" עובר אורח נזף באב: עד שאתה זועק על חילול השבת זעק על איסור הגזילה מבעל העץ.
מבלי להיכנס לעצם הדיון על מה צריך "לצעוק" ואת מה צריך להשריש ולהחדיר יותר שמירת השבת או זהירות מגזל, לצועק שבת וגזל לא יפעל אפקט הצעקה, זעקה משמשת כאזהרה ממוקדת ומעוררת לב בצעקה אין מקום להרחיב ולהוסיף.
נקודת המחלוקת בין הזרמים בציבור שלנו אינה עקרונית אם צריך לזעוק או לא, יסודי האמונה זהים הם,
אלא על מה בוחרים לזעוק!
יוקל מעלינו לכבד את השני בהבנה שבייחודיות כל שבט על מחנהו ועל דגלו אנו הופכים לצבא אחד שלם ומאוחד.
בזמן מלחמה, אוטומטית נעשים כולנו אחים לצרה זה הזמן האקטואלי מתמיד לפתוח בשינוי אמיתי ולו במעט במחשבה חיובית על מגוון הדעות "בציבור שלנו"
לא עוד ליבוי והעצמת הפערים בין חסידים, ליטאים, ובין יוצאי עדות המזרח, בין תתי הזרמים ובין החצרות שמוסיפות נופך לעם הכל כך ססגוני שלנו, יתד האמונה שלנו הוא בחינה בפלס את עצמנו ולא את האחר, כולנו יחד מתפללים בכל יום ליום בו יגיע המבשר המודיע על גאולתנו גאולת עולם ויקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ במהרה וברחמים...
עת מלחמה הוא עת שלום!