"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
ואם כך, ישנה מחלוקת טובה. מחלוקת הלל ושמאי. על מחלוקת הלל ושמאי מספרת לנו הגמרא (עירובין יג:):
"אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
גמרא זו מאוד תמוהה. הלכה כבית הלל, כיוון ש"נוחים היו ועלובין היו"? אנו יכולים להבין, שבגלל שהיו נוחים וענוותנים, הם היו צדיקים מיוחדים. אבל מדוע לפסוק הלכה כמותם? האם נוכל לוותר על האמת, משום שאדם הוא עניו?
בעל קדושת לוי (ליקוטים, ד"ה תיקו) אומר שכיוון שפסיקת הלכה צריכה להתאים לעולם הזה, הרי שנפסקה הלכה כבית הלל. הוא מסביר, שהעולם הזה צריך להתנהג בחסד וברחמים, ולכן בית הלל הנוטים יותר למידה זו, יגיעו לאמת ההלכתית יותר מבית שמאי. לכן, הלכה כבית הלל. העוונה מתאימה יותר לעולם הזה, וממילא מתאימה יותר לפסיקת הלכה.
הוויכוח הוא מהותי
אולם, ניתן להסביר אחרת. הגמרא בחגיגה ג: אומרת שצריך לשמוע דברי האוסרים ודברי המתירים כי כולם מרועה אחד ניתנו. כלומר: הכל מחובר לאותו מקור, הכל מחובר לקב"ה.
המהר"ל (באר הגולה, באר הראשון) מבאר דבר חשוב: הגמרא מלמדת אותנו שיש כאן משהו דינמי, פרה ורבה. המציאות של מחלוקות ודעות שונות, אינה תקלה. זהו דבר מובנה במציאות. הבריאה מורכבת מרבדים שונים. גם המציאות הפיזית. ולכן גם במציאות הרוחנית. בכל העולם הזה אין משהו פשוט. הבריאה מורכבת מיסודות שונים, מגוונים שונים. כך חייבת להיות המציאות. זהו היופי שבמציאות שהיא מורכבת כל כך.
כעת ניתן להבין מדוע הלכה כבית הלל. בית הלל מביאים את דברי בית שמאי, ואף מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם. דבר זה אומר שבית הלל מבינים, שיש משמעות לדברי בית שמאי. אין כאן רק וויכוח הלכתי רגיל, אלא וויכוח מהותי. בית הלל מבינים שצריך להבין ולראות את שתי השיטות, כדי להגיע להלכה. בית הלל מבינים שצריך להבין גם את דעת בית שמאי, כדי לפסוק את ההלכה. ולכן הלכה כבית הלל. הלכה כבית הלל, שמנסים לאחד את ההפכים, שנלחמים על דעתם, אך מבינים את החשיבות בדעה ההפוכה. בדרך זו מגיעים להבנת אחדות העולם, ובדרך זו מגיעים יותר לאמת ההלכתית.
בסופו של דבר, צריכים אנו ללכת בדרך שבה אנו מאמינים, ואף להיאבק עליה. אולם, צריכים אנו לשמוח שישנם אחרים הסוברים אחרת מאיתנו. המציאות מורכבת, ומכילה צדדים רבים. דווקא על ידי ריבוי הצדדים, כשהם לשם שמים ולא לשם וויכוח, מגיעים יותר להבנת רצון ה´ בעולם.
יהי רצון שנזכה לעבוד את הקב"ה בדרך טובה ונכונה, ונזכה להבין ולשמוע דברי חבירנו, גם אם לעתים יהיו הפוכים מדעתנו.