חוק גודווין (Godwin's Law), כפי שנוסח על ידי עורך הדין והסופר אמריקאי מייק גודווין בשנות ה-90, קובע כי "ככל שדיון מקוון מתארך, כך ההסתברות להשוואה הכוללת את הנאצים או את אדולף היטלר מתקרבת לאחד". במקורו, החוק נועד להיות בדיחה רטורית קלילה שמטרתה להביא לסיום מהיר של ויכוחי סרק. אולם, כיום, החוק הפך לתופעה פסיכולוגית-פילוסופית מדאיגה, המעידה על שחיקה מתמשכת ומהירה של השיח הציבורי בעידן הדיגיטלי. השימוש בהשוואות קיצוניות, ובייחוד בהשוואה לנאצים (הידועה כ-"Nazi Card"), אינו רק טעות לוגית; הוא משקף כשל פסיכולוגי עמוק ברמת הדיון.
הפסיכולוגיה של ההקצנה: מנגנוני ההגנה של האגו
הפסיכולוגיה מאחורי ההקצנה קשורה קשר הדוק למנגנוני ההגנה של האגו. ברגע שוויכוח מקוון הופך אישי, המטרה הופכת מחיפוש אחר האמת או הבנת הצד השני - להכנעתו. השוואה לנאצים היא הנשק האולטימטיבי בהקשר זה: היא שוללת מהיריב באופן מיידי כל לגיטימציה מוסרית או אינטלקטואלית, ובכך "מנצחת" את הדיון על ידי דמוניזציה מוחלטת. זהו שימוש בוטה בהסטת נושא (Red Herring) המכוונת להגנה על האגו הפגוע והרצון בניצחון מיידי.
בנוסף, הפורמט המקוון - המאופיין באנונימיות יחסית, היעדר שפת גוף ומהירות תגובה - מעודד הסלמה רגשית. השימוש במונח קיצוני כמו "נאצי" מספק פורקן רגשי מיידי ומאפשר למשתמש להרגיש שהוא מביע מחאה מוסרית עליונה, גם אם המחיר הוא הפחתת חומרת המושג עצמו.
בעבר סיפר לי ידיד ת"ח, שבכל פעם שהוא היה מתנצח עם קבוצת לומדים מסויימת בבית מדרש בו למד והיה מסיים כשידו על העליונה כשהוא לא מותיר להם מקום לטענותיהם, הם היו ממהרים להכריז "לעולם לא תבין, אתה ככל הנראה בעל עבירה" - כמה קל.
כשל לוגי: הרטוריקה של הייאוש והנרמול
מבחינה פילוסופית ורטורית, חוק גודווין מייצג כשל לוגי מובהק המכונה Reductio ad Hitlerum (צמצום להיטלר) או פנייה לרגש. במקום להתמודד עם טיעונים מורכבים, השיח נופל לשפל המדרגה הרטורי: הקצנה כזו היא לרוב תוצאה של היעדר כלים. ויכוח מבוסס עובדות וניתוח דורש מאמץ קוגניטיבי, וכאשר הטיעונים הממשיים אוזלים, קל יותר לפנות להקצנה רגשית. כתוצאה מכך, כאשר נושאים יומיומיים או פוליטיים שגרתיים מושווים לאירוע המוסרי החמור ביותר בהיסטוריה המודרנית, הגבולות המוסריים נשחקים. אנו הופכים להיות קהים רגשית למונחי קיצון, ומאבדים את השפה המשותפת הדרושה כדי לדון ברוע ממשי כשהוא מופיע באמת. וככה אנחנו יכולים לראות אחד מכנה את השני 'נאצי' גם אם השני רק תפס לו מקום חניה או דחף אותו במרפק שלא בכוונה.
קולות מן המסורת: מחלוקת לשם שמים ואיסור הלבנת פנים
המסורת היהודית, הרואה במחלוקת מרכיב בסיסי בהתפתחות הרעיונית, מציעה נקודת מבט חשובה על הצורך לשמור על כבוד השיח גם בעת עימות. חז"ל (אבות, פרק ה', משנה י"ז) מבחינים בין "מחלוקת לשם שמים" (כמו בין בית הלל ובית שמאי), שבה הצדדים כנים במטרתם להגיע לאמת ולטובת הכלל תוך כבוד הדדי, לבין "מחלוקת שאינה לשם שמים" (כמו קורח ועדתו), שמניעיה הם אישיים - רצון בשליטה, כבוד או ניצחון פרטי.
חוק גודווין הוא הדוגמה המובהקת למחלוקת שאינה לשם שמים; הוא מתרחש ברגע שהמטרה עוברת מבירור האמת להצדקת האגו האישי באמצעות השפלת הצד השני. יתרה מזאת, חז"ל מחשיבים הלבנת פנים ברבים כאחד החטאים החמורים (נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים - ברכות מג). השימוש בהשוואה קיצונית כמו "נאצי" לצורך ויכוח רגיל אינו רק הלבנת פנים, אלא דה-הומניזציה (הפשטת אנושיות) של היריב, שהיא השלב הראשון לכל רוע חברתי ממשי.
המסקנה: החובה לשמור על הפרופורציה ואיפוק רטורי
חוק גודווין אינו חוק "טבע" בלתי נמנע, אלא תמרור אזהרה חברתי. הוא מזכיר לנו שהפלטפורמה הדיגיטלית מעצימה את החולשות האנושיות - את הצורך בניצחון מיידי ואת הקושי לשאת מורכבות. אם ברצוננו לשקם את השיח הציבורי, עלינו לאמץ גישה של "איפוק רטורי". עלינו לזכור כי לא כל חוסר הסכמה הוא פשע מוסרי, וכי השפה שלנו היא הכלי החזק ביותר שלנו לחשיבה, לא רק להטחת בוץ האחד בשני. שימור הדיון בגבולות ההיגיון והכבוד אינו רק כלל נימוס, אלא חובה מוסרית בסיסית.
מקורות להרחבה:
Godwin, M. (1994). Meme, Counter-Meme. Wired Magazine.
Schopenhauer, A. (1831). The Art of Being Right: 38 Ways to Win an Argument.
0 תגובות