במשדר המיוחד "אם אשכח ירושלים", אירח יוסי עבדו את הרב יוסף חיים אוהב ציון, מגיד שיעור בבית הכנסת 'מוסיאוף' ומחבר ספרים רבים, שעושה סדר בהלכות זכר לחורבן וחזר אל כל ההלכות שנועדו להשאיר בתוך החיים מקום אחד שאינו שלם, ולהזכיר לנו את חורבן בית מקדשנו, כל השנה. התוכנית מבליטה את המנהגים שכמעט נעלמו, או גרוע מכך: איבדו את כוונתם המקורית.
העיקרון נקבע כבר בדור החורבן. כמבואר בגמרא בבבא בתרא (ס:) שהפרושים ביקשו אז להפסיק לאכול בשר ולשתות יין, ורבי יהושע בן חנניה עצר אותם וקבע את האיזון שמלווה אותנו עד היום: אי אפשר להתאבל על הכל, אבל אסור לחיות כאילו דבר לא חסר.
למרות האיסור הכללי ללמוד תורה בתשעה באב, לימוד הלכות זכר לחורבן והצפייה במשדר זה אינם רק מותרים - אלא ראויים וחשובים. גדולי הפוסקים, בהם מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בנו הרב יעקב יוסף זצוק"ל ויבדל לחיים הראשל"צ הרב יצחק יוסף, עודדו לעסוק בהלכות אלו ביום הצום, וכך נהגו גדולי ישראל דור אחר דור. ההתעוררות בהלכות אלו מחישה את ביאת משיח צדקנו, שהרי נאמר "ציון היא דורש אין לה", ומכאן דרשו חז"ל: מכלל דבעי דרישה.
"אמה על אמה"- ציור של הכותל לא מספיק
ההלכה המזוהה ביותר עם זכר לחורבן היא השארת שטח בלתי מסויד בבית, אמה על אמה, כ-48 על 48 סנטימטרים לדעת הגר"ח נאה, ולנוהגים כהחזו"א כ-58 סנימטרים על 58 סנטימטרים במקום בולט מול פתח הכניסה.
אלא שכאן נולדה טעות נפוצה: במקום להשאיר קיר חסר, אנשים הפכו את החיסרון לעיצוב. ציור של הכותל, הכיתוב "אם אשכחך ירושלים" או תמונה של העיר העתיקה אינם תחליף. ברגע שהשטח הופך לאלמנט מושקע, הוא כבר אינו מבטא חיסרון, הוא חלק נוסף מהסלון.
גם ריבוע צבוע בשחור אינו מועיל, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בחזון עובדיה ארבע תעניות (עמ' תכט): "לא יפה הם עושים". ואותו דין של שיור אמה על אמה חל על טפטים וחיפויי עץ.
ההלכה למעשה: לוקחים שפכטל, מסירים את שכבת הצבע והסיד, ואין צורך להגיע עד הבלוקים. בדירה מקבלן יהודי קיימת מחלוקת, אך ההמלצה שהובאה בשם הרב יעקב יוסף זצ"ל פשוטה: לא להישען על הספק במקום שהתיקון קל. גם שוכר צריך לדאוג לכך, כמובן בתיאום עם בעל הבית.
ומה קורה כשהקיר המקולף פוגש סלון מעוצב ובן זוג שמתנגד? תחילה מסבירים. וכשגם זה אינו מתקבל, הובאה בשם הרב יעקב יוסף אפשרות להשאיר את השטח בקיר החיצוני שליד דלת הכניסה, במקום שנראה בכל חזרה הביתה. ובאור לציון (ח"ג עמ' רעו) כתב, שבמקרה זה יצבע את אמה על אמה בצבע שחור.
בתי כנסת ומוסדות ללימוד תורה אינם בכלל החיוב של אמה אמה; אבל במקומות מסחר ועבודה, ובהם משרדים, מסעדות ואולמות, יש להשאיר אמה על אמה. הרב אף הרחיק לכת ודרש שמשגיחי הכשרות יקפידו על כך בבתי העסק, ושמשרדי הממשלה עצמם, ממשרד הדתות ועד ביטוח לאומי, יקיימו את ההלכה. "זה שולחן ערוך", אמר.
ה"ביטוח" של רבי חיים פלאג'י לשמירה על הבית
רבי חיים פלאג'י כתב בספרו "מועד לכל חי", בשם אביו רבי יעקב: "כל בית שיש בו שיור אמה על אמה כשיעור כנגד הפתח כדינו, אותו הבית נכון עד עולם, וכן כל הדרים עליו" (רבי חיים פלאג'י, מועד לכל חי סימן י ס"ק צה).
הסגולה לשמירת הבית מובאת גם להלכה בילקוט יוסף. ורבי יעקב פלאג'י עצמו, כך סופר, היה נכנס לבית ואינו מתרשם מהריהוט או מהנברשות. הוא חיפש את הקיר הבלתי מסויד, וכשלא מצא, גער בבעל הבית ולא הרפה עד שתיקן.
"יש אנשים שהולכים לעשות ביטוח על הבית", ניסח זאת הרב יעקב יוסף. "יש לך פה ביטוח של רבי חיים פלאג'י".
ומנגד, אזהרתו של רבי יוסף מולכו: "בחנתי וראיתי אנשים הרבה שבנו בתים כהיכלי המלכים בציורים וכיורים, ולא עשו אמה על אמה, ולא יצאו בשלווה מן העולם" (שולחן גבוה סימן תקס ס"ק ד).
הכוס נשברת, והכוונה נעלמת
גם בחופה יש זיכרון לחורבן, והוא המנהג המוכר מכולם: שבירת הכוס. הוא גם הדוגמה הבולטת למנהג שנשאר, אך התהפך על ראשו. אלא שהרגע שנועד לעצור את השמחה הפך לאות הפתיחה שלה. החתן דורך בכוח, האורחים צועקים "מזל טוב" והתזמורת פוצחת מיד. במקום לזכור את ירושלים, כולם בוחנים אם החתן הצליח בניסיון הראשון.
התופעה עוררה ביקורת חריפה, עד שהיו מגדולי הפוסקים ששקלו לבטל את המנהג כליל. ה"שדי חמד" (אסיפת דינים מערכת ז' אות יב) כתב שהמנהג נהפך להפגנת גבורה וצחוק, וגם בשו"ת "משפטי עוזיאל" (חאה"ע סימן פט) נמתחה ביקורת קשה.
מרן הרב עובדיה כתב: "יש לעקור מן השורש מנהג גיבורים ועמי ארצות, אשר מיד בשבירת הכוס פוצחים בקול באמירת מזל טוב, והפכו כוונת המנהג היפה הזה שנועד לשם עוגמת נפש, למנהג תפל של שחוק וקלות ראש" (יביע אומר ח"ד אבן העזר סימן ט).
המנהג לא בוטל. הוא תוקן. התיקון של הרב יעקב יוסף זצ"ל: מסדר הקידושין מסביר לקהל מדוע הכוס נשברת, ולאחר השבירה ממתינים שתיים-שלוש שניות של שקט לפני המוזיקה. שניות מעטות שבהן הכוס כבר שבורה, אך המסיבה עדיין לא התחילה.
היעב"ץ (בסידורו בית יעקב שער הדלק חלון ו אות ז) אף קשר בין זכירת ירושלים בחופה לבין הצלחת הזיווג עצמו, וכתב שמי יודע כמה זיווגים לא עלו יפה מפני שלא העלו את ירושלים על ראש שמחתם.
למה הספרדים אינם שמים אפר בראש החתן?
השולחן ערוך מזכיר מנהג נוסף בחופה: הנחת אפר בראש החתן במקום הנחת התפילין, על פי הפסוק "לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר". ובכל זאת, הספרדים אינם נוהגים כך כמו שכתב מרן הרב עובדיה בחזו"ע ארבע תעניות (עמ' תמח).
המנהג התאים לתקופה שבה גברים הניחו תפילין כל היום והגיעו עמן לחופה. החתן חלץ את התפילין והניח אפר במקומן, פאר תחת אפר כפשוטו. כיום החתונות בלילה, שאינו זמן תפילין, ואין פאר שהאפר יחליף.
בחורי ישיבות ספרדים שמאמצים את המנהג האשכנזי מתוך הנחה שמדובר בחומרה. הרב יעקב יוסף זצ"ל התבטא על התופעה בחריפות נדירה, תלה אותה ב"רגשי נחיתות" וברצון "להשתכנז", וקבע: מנהג אבות אינו קולא, ואימוץ מנהג של עדה אחרת אינו הופך אדם למחמיר. גם אם ראש הישיבה דורש, משיבים בכבוד שמנהגנו אינו כן.
מעשה אחד ממחיש שגם גדולי האשכנזים קיבלו זאת. לפי מה שסופר במשדר, הגרש"ז אויערבך זצ"ל ערך חופה לבחור ספרדי וביקש להניח אפר. ניגש אליו חכם יעקב מוצפי זצ"ל ואמר בכובד ראש שאין זה מנהג הספרדים והגרש"ז קיבל את דבריו.
השולחן שמלא יותר מדי
גם בשולחן האורחים יש מקום ריק. השולחן ערוך קבע שהעורך סעודה מחסר ממנה מעט ומשאיר בשולחן מקום פנוי.
את חיסור התבשיל כבר אין נוהגים; בעבר היה סדר קבוע למאכלים והחיסרון היה מורגש, וכיום היעדרו של תבשיל לא תמיד יורגש כמעשה מכוון כך ביאר בכף החיים (סופר סימן תקס ס"ק יח).
אבל החלק השני של התקנה שריר וקיים, ובאולמות רבים עוברים עליו: השולחן מלא עד אפס מקום. עציץ או פמוט אינם פוטרים, משום שהם כבר חלק מעיצוב השולחן.
הלכה למעשה: להשאיר שטח פנוי בגודל צלחת, בכל שולחן, בכוונה, לזכר ירושלים. בשבת וביום טוב, בליל פסח ובפורים, אין צורך להניח מקום פנוי.
בשם הזוהר (פרשת תרומה דף קנז:) הובא כי הזוכר את החורבן בתוך סעודתו ומתעצב עליו, נחשב כאילו בנה את בית המקדש. ועוד עיין באריכות בזה הגאון רבי בן ציון מוצפי בספרו ארחות ציון (ח"ג עמ' סב).
מוזיקה מוקלטת מותרת, הופעה חיה אסורה?
לדעת מרן הרב עובדיה בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן מה), תקנת חז"ל מתייחסת בעיקר לכלי נגינה חיים, ולכן מוזיקה מוקלטת מותרת בשאר ימות השנה, מלבד ספירת העומר ובין המצרים.
כלי נגינה חיים הותרו בשמחות של מצווה: חתונה, ברית, בר מצווה בזמנה, סיום מסכת, וכן אירועים להחזקת תורה ולקירוב רחוקים.
ומה לגבי ערבי השירה שהפכו נפוצים כל כך? ערב כזה אינו מקבל היתר רק מפני שהזמר דתי והשירים כשרים. בשם הרב יעקב יוסף הובאה הדרך: לשלב בו סיום מסכת אמיתי, שנלמדה בהבנה. כך הופך המעמד כולו לסעודת מצווה שמותר לנגן בה. אירוע שאין בו צד של מצווה, לדברי כל הפוסקים, נשאר בכלל האיסור שקבע מרן.
ירושלים נבנתה, המקדש עדיין חרב
לפי פסיקת מרן הרב עובדיה (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ' תלז), כיום אין קורעים על הכניסה לירושלים, הן משום שהעיר נבנתה ואוכלסה והפכה למרכז תורה עולמי, והן משום שהיא בשליטת ישראל. אולם מי שרואה את מקום המקדש לאחר שלא ראה אותו שלושים יום, נדרש לקרוע את בגדו: בעמידה, בצד שמאל כנגד הלב, בשיעור טפח. בשבת, ביום טוב ובחול המועד אין קורעים.
הפתרונות היצירתיים מסוג "אני מקנה את החולצה לחבר" אינם קיימים אצל גדולי הפוסקים. העצה המעשית: להצטייד מראש בחולצה פשוטה המיועדת לקריעה, ולשמור אותה לביקורים הבאים.
הכותל אינו תפאורה לצילום
הרב אוהב ציון הדגיש כי הכותל אינו עוד תחנה במסלול תיירות. נכנסים אליו בכובד ראש, בלבוש ראוי, ומתייחסים אליו בראש ובראשונה כמקום תפילה וכמו שכתב זאת מרן הרב הרב עובדיה בחזו"ע ארבע תעניות (עמ' תמה).
חז"ל אמרו שמעולם לא זזה שכינה מן הכותל המערבי, ומרן הרב עובדיה (חזו"ע ארבע תעניות עמ' תמח) הסביר כך גם את הביטוי שהובא בגמרא בברכות (ח:) "אוזניים לכותל": שם נשמעות התפילות. מי שמגיע לשם אינו מגיע רק לראות. הוא עומד לפני מקום שהשכינה לא עזבה.
להשאיר מקום למה שעדיין חסר
חז"ל לא ביקשו להפוך את החיים לאבל. הם ביקשו שלא נבנה עולם מושלם כל כך, עד שלא יישאר בו מקום לירושלים. לכן משאירים קיר אחד לא גמור, מקום אחד ריק בשולחן, וכמה שניות של שקט לאחר שבירת הכוס.
מי שמשאיר מקום למה שחסר, מעיד שהוא עדיין מחכה. "ציון היא, דורש אין לה", לא רק בליל תשעה באב, גם בבוקר שאחריו.
צפו במשדר המלא בראשית הכתבה
קרדיטים >>
- תחקיר והגשה: יוסי עבדו
- צילום: נריה סעדיה
- עריכה: שלמה רוטנברג
- ניהול מחלקת מדיה כיכר: ידידיה כהן
0 תגובות