מהפכה, אידיאל ודת: סיפורו של רעיון הסוציאליזם ומקומו בעולם המודרני 

הוא נולד כהבטחה למהפכה מוסרית – עולם ללא רעב, ניצול או עוני; עתיד שבו כולם שווים לא רק בפני החוק, אלא גם בפני הלחם. הסוציאליזם, אחת האידיאולוגיות המעצבות של המאות האחרונות, הצית את דמיונם של מיליונים, חולל מהפכות והפיל ממלכות. אך באותה נשימה, הוא הותיר מאחוריו גם שובל של כישלונות, דיכוי וטראומות היסטוריות. בין אידיאליסטים שממשיכים לחלום על צדק חברתי לבין היסטוריונים שמצביעים על סכנות הריכוזיות, נותרה שאלה פתוחה: האם הסוציאליזם הוא חזון שטרם מומש – או טעות שיש להימנע מלחזור עליה?

אידיאולוגיה מול הדת והקפיטליזם: ההתנגדויות לסוציאליזם

כבר מראשית דרכו עורר הסוציאליזם התנגדות חריפה מצד יריבים אידיאולוגיים – הן מצד ההוגים הליברליים-קפיטליסטיים והן מצד גורמים דתיים ושמרניים. מבקריו הליברליים של הסוציאליזם טענו שהוא פוגע בחירויות הפרט ובמנגנוני השוק החופשי, ועלול להוביל לעריצות של המדינה.

למשל, הכלכלן האוסטרי פרידריך האייק הזהיר בשנות ה-40 שהניסיון לכפות תכנון מרכזי בכלכלה הוא דרך ל"שעבוד" החברה. האייק טען כי הנטייה של הסוציאליזם לרכז כוח בידי הממשלה, גם אם הכוונות שוויוניות, מובילה בהכרח למשטר טוטליטרי (שלטון ריכוזי וקיצוני שבו הממשלה שולטת בכל תחומי החיים) המדכא את חירות האזרח. לדבריו, הניסיון ההיסטורי הראה כי "התכנון הסוציאליסטי מוביל בהכרח לצורה כלשהי של טוטליטריות" – אזהרה שהתבססה בין היתר על עליית הפאשיזם והקומוניזם באירופה.

באותה רוח, מדינאים מערביים ראו בסוציאליזם איום על ערכי החירות: וינסטון צ'רצ'יל ניסח זאת בלשונו הציורית: הקפיטליזם סובל מ"החלוקה הבלתי-שווה של הברכות", אך "מעלתו" של הסוציאליזם (או הקומוניזם) היא "החלוקה השווה של הסבל". במילים אחרות, ביקורת ליברלית קלאסית גרסה שהסוציאליזם אולי שואף לצדק, אך בפועל יביא להשוואת העוני במקום להעלאת הרווחה. מבקרים נוספים, כמו הכלכלן לודוויג פון מיזס, הצביעו על בעיה מעשית: ללא מנגנון מחירי השוק, טענו, לא תיתכן הקצאה יעילה של משאבים, והמשק הסוציאליסטי יסבול מבזבוז וממחסור. הטענה הייתה שהכוונה ליצור שוויון וכוח לעם עלולה להסתיים בכלכלה כושלת ובשלטון ריכוזי מדכא.

גם מנהיגי דת רבים – בנצרות, באסלאם וכמובן, ולהבדיל, ביהדות – התייצבו נגד הסוציאליזם, אם כי מנימוקים אחרים. אחד המוקדים העיקריים לביקורת דתית היה שלילת הקניין הפרטי והגישה החילונית-חומרית של הסוציאליזם. הוגים דתיים ראו בקניין הפרטי זכות טבעית או מתת אל, ושלטון המדינה על כל הרכוש נתפס כחתירה תחת הסדר האלוקי. הכנסייה הקתולית, למשל, פרסמה בשנת 1891 את ה'אנציקליקה' Rerum Novarum (אגרת רשמית שכותב האפיפיור) שבה גינו בגלוי את הסוציאליזם. הם הזהירו שהניסיון לבטל את הבעלות הפרטית ולהפוך את כל הרכוש לקניין הכלל מנוגד לטבע האדם ולצדק האלוקי. "העברת הקניין הפרטי לרכוש ציבורי מנוגדת לטבע ולצדק", קבעו בפירוש. נטען גם שבשם הדאגה לעניים אין לשלול מן האדם את זכותו לצבור רכוש פרטי – במקום זאת יש לעודד צדקה, סולידריות ושיפור תנאי העבודה במסגרת השוק החופשי המוסרי.

נימוק דתי נוסף נגד הסוציאליזם היה אופיו החילוני ולעיתים קרובות האנטי-דתי של הוגיו. קרל מרקס כינה כידוע את הדת "אופיום להמונים" – כלומר, אשליה מנחמת שמונעת מהעניים להתקומם. ואמנם תנועות סוציאליסטיות רבות – במיוחד הקומוניסטיות – אימצו עמדה עוינת כלפי דת וראו בה מכשול לקידמה. בברית המועצות, למשל, המשטר הקומוניסטי דיכא בפועל את הדת, סגר כנסיות ובתי כנסת ורדף אנשי דת.

מבקריהם הדתיים של הסוציאליזם הצביעו על כך שבשאיפתו להקים גן עדן עלי אדמות, דוחק הסוציאליזם את האמונה הצידה. יש אף שהגדירו את האידיאולוגיה הסוציאליסטית כמעין "דת" מתחרה. כפי שניסח זאת אחד המבקרים, הסוציאליזם שואף לא רק לפרק את הקפיטליזם אלא "להלחם באלוקים עצמו" בחיי החברה – במודל סוציאליסטי "אידאלי" אין מקום לדת מאורגנת או לציוויים דתיים, שכן הנאמנות נתבעת בראש ובראשונה למדינה ולמטרה הארצית. כמובן, לא כל הסוציאליסטים התנכרו לדת באותה מידה, ויש אפילו זרמים של סוציאליזם נוצרי או סוציאליזם דתי שניסו לשלב בין ערכי שוויון חברתיים לבין אמונה. אך באופן כללי, בעולם הדתי במאה ה-19 וה-20 רווחה הסתייגות עמוקה מן הסוציאליזם – הן משום תפיסתו כאתגר לתורת המוסר הדתית (שדוגלת בצדקה מרצון ולא בהחרמת רכוש בכוח החוק) והן בשל הזיהוי שלו עם תנועות מהפכניות אנטי-דתיות.

ניסויים במציאות: מדינות סוציאליסטיות – בין הצלחות לכישלונות

במהלך המאה ה-20 עבר הרעיון הסוציאליסטי ממילים למעשים במספר רב של מדינות. ה"ניסוי הגדול" הראשון היה כמובן ברית המועצות, שקמה מתוך המהפכה הבולשביקית ב-1917 בהשראת תורת מרקס. למשך עשרות שנים הייתה ברה"מ מעין מעבדה היסטורית לבחינת הסוציאליזם במציאות – הצלחותיה והכלים שהיא מציעה גם יחד. מצד אחד, המשטר הסוציאליסטי הסובייטי אכן הוביל לקידמה מהירה בכמה תחומים: התיעוש המואץ הפך אומה אגררית (חקלאית) נחשלת למעצמה תעשייתית, הוענקה השכלה בסיסית ובריאות חינם להמונים, ואי-השוויון הכלכלי צומצם משמעותית לעומת עידן הצאר. מצד שני, ההישגים באו במחיר כבד של דיקטטורה, דיכוי חירויות וקריסה כלכלית לטווח הארוך. ברה"מ נוהלה כמשק מתוכנן ללא מנגנון מחירים, מה שהוביל לבזבוז ולמחסורים כרוניים. החרות הפוליטית נשללה – מתנגדי משטר נשלחו לגולאג, והמשטרה החשאית הטילה אימה.

בשנות ה-80 נקלעה כלכלת הגוש המזרחי לקיפאון, ויתרונו החומרי של המערב הקפיטליסטי נעשה בולט ומעורר קנאה. ב-1991 התמוטטה ברית המועצות כליל, בהתפרקות דרמטית שאישרה בעיני רבים את כישלון הניסוי הסוציאליסטי ואת צדקת אזהרותיהם של מבקרים כליברלים ודמוקרטים מערביים. אכן, מדינות הגוש המזרחי באירופה שניסו מודל סוציאליסטי ריכוזי התאפיינו בסופו של דבר בצמיחה נמוכה, חדשנות דלה ורמת חיים שפגרה מאחור לעומת מדינות המערב. התמוטטותן בסוף המאה ה-20 לוותה בחשיפת מימדי הדיכוי והעוני שהוסתרו מאחורי מסך הברזל – מראות שאיששו את הקביעה שהסוציאליזם הטוטליטרי נכשל בצורה גורפת.

אז תמיד השיטה נכשלה? לא בטוח

אך הניסיון ההיסטורי בסוציאליזם הוא רב-פנים: לא בכל מקום הסתיים בסוף טראגי כמו ברה"מ. הרפובליקה העממית של סין, למשל, עברה דרך שונה. לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1949 הנהיג מאו דזה-דונג סדרה של מהלכים סוציאליסטיים קיצוניים – "הקפיצה הגדולה קדימה" שביקשה לקולקטיביזציה מואצת של החקלאות והתעשייה, והמהפכה התרבותית – שהביאו לתוהו ובוהו ולרעב המוני בשנות ה-60. אולם אחרי מותו של מאו פנתה סין לנתיב של רפורמות כלכליות תחת דנג שיאו-פינג: בלי לוותר על שלטון המפלגה הקומוניסטית, אימצה סין אלמנטים שוקיים וכלכלת שוק חופשי שהצמיחה צמיחה אדירה.

כיום, סין מתארת את שיטתה כ"סוציאליזם עם מאפיינים סיניים" – שילוב ייחודי של קפיטליזם מדינתי תחת שלטון חד-מפלגתי. מודל זה חילץ מאות מיליונים בסין מעוני, אם כי גם יצר פערים חברתיים ותרבות שלטונית אוטוריטרית. הצלחתה היחסית של סין מראה שהמושג "סוציאליזם" עבר טרנספורמציה – מסוציאליזם טהור לכלכלה מעורבת שעדיין נתונה לשליטת מפלגה הקוראת לעצמה קומוניסטית.

קובה היא דוגמה נוספת למדינה סוציאליסטית בעלת שני פנים. לאחר המהפכה הקובנית ב-1959 הנהיג פידל קסטרו משטר סוציאליסטי חד-מפלגתי באי הקריבי הקטן. במשך עשרות שנים עמדו ארה"ב ובעלות בריתה מול קובה כמודל נגדי – "מוצג ראווה" לטוב ולרע. מצד אחד, קובה של קסטרו סבלה מכלכלת מחסור קיצונית ומדיכוי פוליטי: המדינה הלאימה כמעט כל נכס, דיכאה מתנגדים וכלכלה את המשק באופן נוקשה ולא יעיל. התוצאה הייתה עוני משווע – התמ"ג לנפש של קובה הידרדר והיא נותרה מדינה נחשלת (בשנות ה-90 אף חוותה משבר חמור עם נפילת ברה"מ שתמכה בה).

קובה היא מדינה חד-מפלגתית שבה עד היום מוגבלת הגישה לאינטרנט והעיתונות הממסדית היא המותרת, ומבקרי השלטון צפויים למאסר. מאידך, הישגיה החברתיים של קובה זכו לשבחים אפילו ממבקרים: אחוזי האוריינות בה נסקו ל-99.8% – מהגבוהים בעולם – בעקבות קמפיין חינוך מאסיבי; מערכת הבריאות הציבורית בה נגישה לכל, ותוחלת החיים ורמת התמותת התינוקות השתפרו דרמטית. למעשה, שיעור תמותת התינוקות בקובה ירד מ-37 ל-4.3 לאלף – נתון המקביל למדינות עשירות כמו אוסטרליה ונמוך אף מזה של ארה"ב. הישגים אלו, שנזקפו למדיניותו של קסטרו שהציב בראש סדר העדיפויות את הבריאות והחינוך, מדגימים את הפוטנציאל שבערכי הסוציאליזם: דגש על שוויון בשירותים חברתיים ובטיפול בחלשים. לצד זאת, כמובן, יש לזכור שקובה יכלה להתגאות בהישגיה רק תוך הקרבת חירויות הפרט והצלחה כלכלית כוללת – המשכורת החודשית הממוצעת שם נותרה כ-20 דולר בלבד, והכלכלה עדיין בפיגור.

ונצואלה סיפקה בעשורים האחרונים מקרה מבחן נוסף ליישום רעיונות סוציאליסטיים, עם מה שמנהיגה הוגו צ'אווס כינה "סוציאליזם של המאה ה-21". בתחילת שנות ה-2000 הלאימה ונצואלה תעשיות מפתח (בעיקר את מגזר הנפט), השקיעה בהרחבה בתוכניות רווחה, וסבסדה מוצרי יסוד לטובת העניים – מהלכים שזיכו אותה בשבחי חוגי שמאל בעולם. היו שאף הציגו את ונצואלה כמופת של הצלחת המודל: ב-2013 נכתב בהתרגשות ש"צ'אווס הציג הישגים כלכליים שאפילו נשיא אמריקני היה חולם עליהם".

אך למרבה האכזבה, כעבור כמה שנים התברר שהצלחת ונצואלה הייתה מדומה ותלויה במחירי נפט גבוהים וזינוק בחוב. באמצע העשור הקודם הידרדרה המדינה למשבר עמוק: האינפלציה האפילה, מחסור חמור פשה במזון ובתרופות, ומיליוני אזרחים נקלעו לעוני קיצוני. דו"ח אוניברסיטאי משנת 2016 העלה נתון מצמרר: כ-75% מהונצואלים דיווחו על ירידה ממוצעת של 19 פאונד (8.6 קילו) ממשקל גופם – פשוט כי לא היה מספיק אוכל. ברחובות קראקס השתרכו תורים ללחם, ורבים חצו ברגל את הגבול לקולומביה כדי לקנות מצרכים בסיסיים. ממשלת ונצואלה אמנם ניסתה לתרץ את הכישלון בסנקציות וב"תככים אימפריאליסטיים", אך בעיני מרבית המומחים הנסיבות היו ברורות: המדיניות הסוציאליסטית הריכוזית – הפיקוח על המחירים, הניהול הכושל של חברת הנפט המולאמת, וההסתערות על רכוש פרטי – מוטטו את הכלכלה. ונצואלה, שפעם נחשבה למדינה העשירה באמריקה הלטינית, הפכה למשל לכישלון סוציאליסטי מודרני.

המדינות שניסו - ואולי גם הצליחו

מול הדוגמאות הללו של "סוציאליזם קיצוני" עולה השאלה: האם קיימות גם הצלחות שיוכלו לתרץ את הרעיון? רבים מצביעים על המודל הסוציאל-דמוקרטי של מדינות צפון אירופה (סקנדינביה) כהמחשה לאופן שבו שילוב בין יסודות סוציאליסטיים לקפיטליסטיים יכול להניב חברה משגשגת. המדינות הנורדיות – שוודיה, דנמרק, נורווגיה, פינלנד ואיסלנד – אימצו במהלך המאה ה-20 כלכלת שוק חופשית לצד מדינת רווחה רחבה. המודל הנורדי מבוסס על כלכלת שוק מעורבת: רוב המשק נותר בבעלות פרטית ותחרותית, אך במקביל חלק ניכר מהאוכלוסייה מועסק במגזר הציבורי (כ-30% כוח העבודה) בתחומי החינוך, הבריאות והשירותים החברתיים.

ממשלות סקנדינביה השקיעו בבניית רשת ביטחון סוציאלי מקיפה הממומנת ממיסוי גבוה – שירותי בריאות וחינוך חינם, קצבאות נדיבות, חופשות לידה ארוכות, דיור ציבורי ועוד. נוסף על כך, יש בהן איגודים מקצועיים חזקים הכורתים הסכמים קיבוציים בכל המשק. שילוב זה הביא לתוצאות מרשימות: המדינות הללו מדורגות בעקביות בין הגבוהות בעולם במדדי איכות חיים, אושר לאומי והשיוויון הכלכלי. שיעורי העוני בהן ירדו בצורה משמעותית הודות לחלוקה מחדש של ההכנסות באמצעות מסים והטבות.

כתב העת "האקונומיסט" הגדיר פעם את ארצות הצפון "המדינות המנוהלות-טוב ביותר בעולם", משום שהן "קפיטליסטיות נלהבות בסחר חופשי" ועם זאת יודעות לרכך את התוצאות הקשות של השוק. יש שכינו זאת "קפיטליזם עם פנים אנושיות" או "קפיטליזם מפנק" – בניגוד ל"קפיטליזם רצחני" יותר של ארצות הברית, למשל, המתאפיין באי-שוויון גבוה. למעשה, המודל הנורדי מתואר לעיתים כ"דרך שלישית" המשלבת את יתרונות שני העולמות: הוא ניצב בין הכלכלה המתוכננת של המשטרים המרקסיסטיים מצד אחד, לבין הקפיטליזם הדורסני והלא-מרוסן מצד שני.

הממשלות הסקנדינביות עדיין מטפחות יוזמה פרטית ותחרות, אך במקביל משקיעות בהבטחת שוויון הזדמנויות ותמיכה בחלשים. חשוב לומר שמודל זה לא חף מאתגרים – למשל עלויות המימון הגבוהות, אוכלוסייה מזדקנת ותלות במוסר תשלומי המס של האזרחים (אם שלמו יהיה, לא ישלמו ויעלימו מס, המדינה בצרות) – והוא גם ספג מהלומות בתקופות של משברים כלכליים (שוודיה עברה משבר בנקים בשנות ה-90 ונאלצה לבצע רפורמות, כמו הפרטות מסוימות והפחתת חלק מהקצבאות). אף-על-פי-כן, המודל הנורדי מוסיף לעמוד כהוכחה שאידיאות סוציאליסטיות – במתינותן – יכולות להתקיים בדו-קיום עם דמוקרטיה, צמיחה וחדשנות.

לצד הסקנדינבים, כמעט כל מדינה מודרנית דמוקרטית אימצה אלמנטים סוציאליסטיים מתונים בצורה של מדינת רווחה: ביטוח לאומי, שירותי בריאות ציבוריים, חינוך חינם, הגנה על זכויות עובדים וכו'. מה שהיה חזון מהפכני במאה ה-19, הפך במאה ה-20 לחלק מהקונצנזוס החברתי ברבות ממדינות המערב (וגם בכמה מדינות מתפתחות) – וזאת בלי לוותר על מנגנון השוק והבעלות הפרטית. התמתנות זו של הרעיון הסוציאליסטי ו"התמסדותו" בתוך השיטה הקפיטליסטית, היא אולי אחד הלקחים הגדולים של ההיסטוריה: המודל הכלכלי המעורב, שמשלב שוק חופשי עם רשת ביטחון חברתית, קנה לו אחיזה רחבה בעקבות הניסיון ההיסטורי, בעוד שהמודלים הסוציאליסטיים הטהורים ברובם קרסו או שינו צורתם.

עולם התורה מול האידיאל האדום: מה אמרו הרבנים על סוציאליזם

הרעיון הסוציאליסטי, ובעיקר התפשטותו בתנועות המהפכניות ובתנועות הפועלים היהודיות בראשית המאה ה-20, לא השאיר אדישים גם את גדולי התורה. מנהיגים יהודיים ורבנים הגיבו בדרכים מגוונות לתופעת הסוציאליזם, לעיתים באהדה זהירה ולעיתים בהתנגדות תקיפה. עולמם של רבים מצעירי ישראל בראשית המאה ה-20 רוחש היה רעיונות של תיקון עולם, שוויון ומרד בסמכות – חלקם שאבו השראה מתנועות סוציאליסטיות, ציוניות או קומוניסטיות. רבני הדור ניצבו בפני אתגר: כיצד להתייחס לאידיאל החדש הזה, שמצד אחד מבטיח צדק חברתי ועזרה לחלש – ערכים שגם היהדות מעריכה – אך מצד שני כרוך בכפירה ובניתוק מן המסורת הדתית?

אחד הקולות הבולטים שהתייחסו לסוציאליזם מתוך עולם התורה היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כרבה הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל (בתקופת המנדט) וכהוגה דתי מקורי, הרב קוק נדרש לסוגיות הגדולות של תקופתו – בהן גם שאלת הסוציאליזם שתפס תאוצה בקרב החלוצים בארץ. גישתו הייתה ייחודית: במקום לדחות על הסף את הרעיונות המודרניים, ניסה הרב קוק לראות בהם את "הניצוץ האלוקי" המסתתר בתוך הקליפה החילונית.

במכתבים שכתב בתחילת המאה ה-20, התייחס בפירוש לסוציאליזם (ולליברליזם) כאל אידיאולוגיות שיש בהן גרעין חיובי בתוך מעטפת שלילית. לדבריו, אי אפשר לומר על תורות כאלה שהן "טובות לגמרי או רעות לגמרי", שכן "כל אחת מהן מכילה גרעין חיובי – הן חלק מהחתירה הכללית של האנושות אל החיים הטובים והאידיאליים". הרב קוק גרס כי המניע המוסרי העמוק שמאחורי הסוציאליזם – השאיפה לצדק חברתי, לתיקון עוולות החברה ולחמלה על העני – הוא כשלעצמו מניע קדוש.

במכתב מפורסם (אגרות הראי"ה, אגרת מ"ד) כתב הרב קוק שייתכן מאוד כי "בתור תפיסת צדק חברתי, הסוציאליזם האידיאלי כמבט מוסרי נכון בעיקרו" – והוסיף בנשימה אחת ש"הליברליזם הוא אכזרי מבחינה סוציו-אקונומית". כלומר, בעיניו של הראי"ה קוק, האידיאל הסוציאלי של שוויון ודאגה לחלש הוא נכון וצודק ביסודו, בעוד שהחופש הכלכלי הטהור של הליברליזם נושא אופי אכזרי (משום שהוא יוצר פערים ופוגע בחלשים).

מדוע אם כן לא אימץ הרב קוק את הסוציאליזם במלואו? משום שלדעתו ה"קלקול" שבו הוא במעטפת החומרנית-הכופרת שלו. הרב קוק טען שהסוציאליזם ההיסטורי כשל דווקא כי כרך את עצמו בהשקפת עולם מטריאליסטית-חומרית ואתיאיסטית. לדבריו, הסוציאליזם הזניח את הרוח והתמקד רק בחומר – ולכן במבחן החומר (כלומר בתחרות הכלכלית עם המערב הקפיטליסטי) הוא הפסיד ואיבד את צידוקו. אילו היו "מזככים" את הסוציאליזם מן הכפירה ומחברים אותו לערכי הקודש, סבר הרב קוק, הייתה בו אמת עמוקה שיכולה להשתלב בחזון היהדות. הוא אף הרחיק לכת וכתב (בהתכתבות עם רב אחר, ר' אלכסנדרוב) כי "אי אפשר לומר על הליברליזם או הסוציאליזם שהם טובים או רעים באופן מוחלט... שניהם מכילים נקודה חיובית וצריכים לחיות זה עם זה, לתרום זה מזה ולהשיל את הקליפה". במילים אחרות, הראי"ה קוק קיווה לאחד בין הגרעין הערכי של הסוציאליזם (אהבת אדם, חתירה לצדק ולתיקון עולם) לבין אור התורה – ובכך "לזקק" את שתי התורות ולברוא סינתזה גבוהה יותר. גישה מפויסת ועמוקה זו הייתה נדירה למדי בעולם הרבני דאז, שנטה כאמור לראות בסוציאליזם איום בלבד.

ואכן, גדולי תורה רבים באותה תקופה התייחסו בזעם ובחשדנות אל הסוציאליזם והתנועות שהושפעו ממנו. עבורם, "האיזמים" החדשים – סוציאליזם, קומוניזם, ציונות סוציאליסטית – היוו סטייה מסוכנת שמפתה את הנוער ומרחיקה אותו מהתורה. הרב יצחק הוטנר (בעל ה'פחד יצחק'), מגדולי ראשי הישיבות בארצות הברית, ביטא בעוצמה את החשש הזה. הרב הוטנר ראה בחופש המדומה שמציעות התנועות המהפכניות אשליה הרסנית: הן מתיימרות לבנות עולם חדש של שוויון ואחווה, אך עושות זאת תוך ניתוק מן האמונה והמסורת. בהגותו כתב הרבה על כך שחירות האדם תלויה דווקא בכניעה לדבר ה', ותיאר את הסוציאליזם והקומוניזם כגלים של דטרמיניזם חילוני המאיימים על הבחירה החופשית ועל האחריות המוסרית של היחיד.

בעולם הישיבות התייחסו לסוציאליזם כאל "כת חדשה" המבטיחה גאולה ללא משיח – אידיאלוגיה משיחית שקרית. הרב הוטנר ותלמידיו התריעו שהלהט המהפכני של הסוציאליסטים מושך רבים מבני הנוער היהודי, אך סופו שיביא חורבן רוחני, הרב הוטנר אף קרא לשיטה "משיח ללא אלוקים". ישנן עדויות שרבנים אף השוו את להט הסוציאליזם ל"עבודה זרה" מודרנית, במובן שהיא תובעת מהאדם מסירות נפש מוחלטת ומחליפה את האמונה באל בביטחון עיוור באדם ובחברה העתידית.

גישה זו ייצגה את רובו של העולם החרדי באותה עת: אגודת ישראל, התנועה הפוליטית החרדית, התנגדה נחרצות לשיתוף פעולה עם התנועות הסוציאליסטיות. ואף-על-פי-כן, מעניין לציין כי גם במחנה החרדי צמחו זרמים שחתרו למזג בין אמונה לדאגה חברתית: "פועלי אגודת ישראל", למשל, הייתה מפלגת פועלים חרדית שקמה בפולין ואחר כך בארץ ישראל, וניסתה לתת מענה לצורכי הפועלים והעניים החרדים בתוך מסגרת תורנית. הם הקימו מושבים דתיים שיתופיים וניסו לאגד פועלים חרדים לזכויותיהם – אם כי השפעתם נותרה שולית לעומת כוחן של התנועות הסוציאליסטיות החילוניות. בסופו של דבר, רוב עולם התורה טרם הקמת המדינה הסתייג מהסוציאליזם כמשנה סדורה, אבל אימץ לא מעט מערכיו במסגרת ערכי הצדקה והחסד היהודיים. ניתן לומר שהתפיסה החרדית הקלאסית גרסה: "צדק חברתי – כן, אבל בדרכי תורה, לא בדרכי מרקס".

ומה אצל מנהיגי הציונות הדתית? כאן התמונה מורכבת יותר. ראינו את גישתו המכילה של הרב קוק, שהשפיעה על חלקים מהדור הצעיר. ואכן, תנועת הקיבוץ הדתי ("הפועל המזרחי") שהוקמה בארץ ישראל שילבה במידה רבה ערכי שוויון ועבודה עם שמירת מצוות. הקיבוצים הדתיים תפקדו כקומונות שיתופיות לכל דבר – עם קופה משותפת, לינה משותפת לילדים ועבודה עצמית – אך מתוך מגמה לשלב את הרעיונות הללו עם אורח חיים תורני. סיסמתם הייתה "תורה ועבודה", והם ראו בעמל כפיים ובחיי שיתוף ערכים יהודיים של ממש (בהשראת חזון הנביאים על חברה צודקת). כך שבקרב הציונות הדתית נולדו מעין "מיני-מעבדות" ליישום סוציאליזם בקנה מידה קהילתי, תוך נאמנות והקפדה על שמירת ערכי היהדות.

דוגמה בולטת אחרת להשפעת רעיונות סוציאליסטיים בעולם התורני היא דמותו של הרב יהודה לייב הלוי אשלג – הידוע כבעל ה"סולם" – ממקובלי ירושלים במאה ה-20. הרב אשלג היה לא רק מקובל אלא גם עסק בסוגיות חברתיות מורכבות: הוא האמין שהתורה והקבלה מכוונות לחברה המבוססת על "ואהבת לרעך כמוך" הלכה למעשה, כלומר על אלטרואיזם (נכונות לנתינה ללא בקשת תמורה) ושיתוף. הוא כתב ופרסם חוברות בהן הציע מודלים לחברה שוויונית ללא מעמדות, ואף ניסה לעניין בכך את דוד בן-גוריון בזמן קום המדינה. בן-גוריון עצמו מספר שכשפגש את הרב אשלג, "אני רציתי לדבר איתו על קבלה, והוא רצה לדבר איתי על סוציאליזם וקומוניזם"...

בסופו של דבר, הדעות בעולם התורה התפרשו על פני קשת רחבה: מחוגים שתמכו בהשתלבות בתנועת העבודה הציונית ובבניית חברת מופת שיתופית בארץ (כמו חלק מרבני "המזרחי"), דרך גישות מאוזנות וזהירות (כמו הרב קוק) ועד התנגדות מוחלטת וחשדנית (מנהיגי הציבור החרדי בעיקר, ובכללם רבני מזרח אירופה וארה"ב).

יחסה של חסידות חב"ד לרעיון הסוציאליזם

אי אפשר לדון ביחס היהודי לסוציאליזם בלי להתייחס במיוחד לרבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מליובאוויטש. הרבי, שגדל ברוסיה הסובייטית ונמלט משם, נשא עמו חוויות אישיות של רדיפות הדת תחת המשטר הקומוניסטי. תנועת חב"ד בהנהגתו פעלה במחתרת בברה"מ במשך שנים כדי לשמור גחלת יהודית בגוש הקומוניסטי – ובכך למעשה נאבקה חזיתית באידאולוגיה הסוציאליסטית-האתאיסטית. טבעי היה אפוא שהרבי מליובאוויטש יביע התנגדות חריפה לקומוניזם המדיני שדיכא את חירות האדם ואמונתו.

ואכן, הוא דיבר בחריפות על "מסך הברזל" ונזקיו, ועודד את יהודי ברה"מ להחזיק מעמד באמונתם מול נסיונות השלטון לעקור אותה. עם זאת, מעניינת מאוד גישתו העקרונית לשאלת כלכלה וחברה. בניגוד אולי למצופה, הרבי מליובאוויטש לא היה "קפיטליסט" במובן הפשוט, ולא "סוציאליסט" – הוא החזיק בתפיסת עולם מורכבת ששילבה דגש על צדק חברתי בתוך מסגרת של אחריות אישית וחירות.

היסטוריונים מציינים כי מנהיגי חב"ד, לאורך הדורות, ראו ערך בכמה מרעיונות הסוציאליזם (כגון עזרה הדדית ועידוד אחריות קהילתית), גם אם לחמו בהתגלמותו האנטי-דתית. כפי שמתאר ההיסטוריון טלי לוונשטיין, "חב"ד נאבקה בעוז באתוס החילוני-אנטי-דתי של הקומוניזם, אך האדמו"רים מצאו כי הסוציאליזם וערכי היהדות אינם לחלוטין מנוגדים זה לזה". הרבי מליובאוויטש עצמו הרבה לדבר על הצורך שבכלכלה תהיה גם מצפון – לא רק רדיפת רווחים. הוא ביקר את הקפיטליזם הבלתי מרוסן שגורם להשחתה ולפערים, אך גם את הסוציאליזם המדיני שלוקח מהאדם את חירותו ויוזמתו.

יש הרואים במשנתו הכלכלית שילוב של "קפיטליזם עם חמלה" – דגם המזכיר במידת מה את גישת היהדות המסורתית: עידוד יוזמה פרטית והשגת עושר, אך מתוך מחויבות עמוקה לצדקה, לגמילות חסדים ולהגינות בעסקים. מקורות מצביעים על כך שהרבי העריך את דאגת הסוציאליזם לחלש, אבל טען שהדבר צריך לנבוע מהלב והמוסר הדתי, לא מכפייה של מדינה. בספר שחוקר את הגותו החברתית של הרבי, מצוין כי הוא כלל בכתביו "הערכה אך גם ביקורת על הסוציאליזם, כמו גם ביקורת על הקפיטליזם החופשי". את החירות הכלכלית הוא ראה כחיונית – בין השאר כי ללא חירות אין לאדם אחריות מוסרית – אבל הוא גם דרש שחירות זו תתועל לעזרת הזולת ותוגבל על-ידי ערכי צדק וציווי התורה. במידה רבה, גישתו שיקפה את המסורת היהודית העתיקה של "צדקה ומשפט": לא קפיטליזם חזירי, אך גם לא שוויון כפוי – אלא יצירת חברה שבה העשירים מרצונם מסייעים לעניים, והמדינה דואגת למסגרת בסיסית של צדק.

לסיכום ניתן לומר שהעולם הרבני הגיב לסוציאליזם בהתאם לחוויות ההיסטוריות של היהודים: איפה שסוציאליזם היה מזוהה עם איום על הדת (כגון ברוסיה), התגובה הייתה שלילית מאוד; איפה שראו בו מימוש ערכים נעלים (כגון אצל חלוצים בארץ), היו רבנים שמצאו בו צדדים חיוביים. הרב קוק ובעל הסולם ראו את האידיאליזם שבו, הרב הוטנר ומנהיגים נוספים מרבני התקופה ראו את הכפירה שבו, והרבי מליובאוויטש ניסה לשלב את שתי המערכות. הפולמוס הפנימי הזה בעולם היהודי שיקף, במידה רבה, את הפולמוס הכללי על הסוציאליזם – רק בתוספת הממד התורני הייחודי.

רלוונטיות במאה ה-21: סוציאליזם בעולם המודרני

לאחר נפילת הקומוניזם הסובייטי ב-1991, רבים הספידו את הסוציאליזם כפרק שחלף בהיסטוריה. שנות ה-90 הוכרזו כ"סוף האידיאולוגיות" וכניצחון מוחלט של הקפיטליזם הדמוקרטי. ואולם, במפתיע, במאה ה-21 אנו עדים לתחייה מחודשת – אם כי בגרסאות חדשות – של רעיונות סוציאליסטיים בשיח הציבורי. משברים כלכליים, גידול באי-שוויון, והאתגרים הגלובליים כמו שינוי האקלים, עוררו דור חדש של צעירים לשאול שאלות על צדק חברתי, ריכוז העושר בידי מעטים, ותפקיד הממשלה בהבטחת רווחת האזרחים.

בסקרי דעת קהל בעשור האחרון נמצא, למשל, שבארצות הברית אחוז משמעותי מהצעירים מחזיקים בדעה חיובית כלפי "סוציאליזם" – אף יותר מאשר כלפי "קפיטליזם". תופעה שלא הייתה מתקבלת על הדעת בשיא המלחמה הקרה. פוליטיקאים המזדהים כסוציאליסטים-דמוקרטים, כמו ברני סנדרס בארה"ב וג'רמי קורבין בבריטניה, צברו פופולריות מפתיעה בעשור הקודם, בעיקר בקרב צעירים. סנדרס, המגדיר עצמו "סוציאליסט דמוקרטי" מימים ימימה, הצליח לגרוף מיליוני קולות ולתת פייט רציני בפריימריז לנשיאות בארה"ב – דבר שלא קרה זה עשרות שנים (עוד משנות ה-30 עם מועמדותו של נורמן תומאס, למעשה). הוא הביא למרכז הבמה נושאים כמו ביטוח בריאות ממלכתי לכל, לימודים גבוהים חינם, ומיסוי מוגבר על עשירים – הצעות שעד לא מזמן נחשבו בשיח האמריקני קיצוניות, וכיום זוכות לדיון לגיטימי. סנדרס וחבריו מדגישים שהם לא מבקשים לבטל את השוק החופשי לגמרי – "בשבילי, סוציאליזם פירושו לא שהמדינה תשלוט בכל," אמר, "אלא יצירת אומה שבה לכל אדם רמת חיים נאותה".

למעשה, הרבה מהמתויג כיום כ"סוציאליזם" במערב הוא בפועל מה שהיינו קוראים "סוציאל-דמוקרטיה": חיזוק מדינת הרווחה, הגדלת האחריות הממשלתית בתחומים כמו בריאות, חינוך ורווחה, וצעדים לצמצום פערים. כך, דמויות כאלכסנדריה אוקסיו-קורטז (חברת קונגרס צעירה מטעם המפלגה הדמוקרטית) חברות בארגון "הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה" אבל מבקשות, הלכה למעשה, מודל שקרוב יותר לזה של שבדיה מאשר של קובה.

העיתונות האמריקנית דנה ברצינות באפשרות שארה"ב תלך בכיוון "נורדי" – כלומר, לא הפיכה לכלכלה ריכוזית, אלא הפיכה לכלכלה קפיטליסטית עם מדיניות חברתית נדיבה. או בלשון פרשנים: "אין מה לחשוש מ'דרך מהירה להוואנה' (קומוניזם) – לכל היותר זו 'נסיעה נופית לסטוקהולם'". במילים אחרות, יש הטוענים שהפחד הישן מפני סוציאליזם (ה"סכנה האדומה") כבר אינו מוצדק כשהכוונה היא בעיקר למדינת רווחה מערבית מהודקת. אחרים, לעומת זאת, מזהירים שגם רפורמות חברתיות מרחיקות-לכת מידרדרות למדרון חלקלק של ממשלה ענקית וחונקת יוזמה – במאמר במכון קאטו, למשל, נכתב שאמנם הרטוריקה רוככה, אך "חזונם [של הסוציאליסטים החדשים] משמעו ממשלה פולשנית בהרבה, שתוביל אותנו במסלול אל יעדו של האייק, ולו בדרך ציורית". כלומר, הדאגה הנושנה מטוטליטריות לא פגה לגמרי.

גם מחוץ לארה"ב, רעיונות סוציאליסטיים מוסיפים להדהד. באירופה, מפלגות שמאל סוציאליסטי ומפלגות ירוקות עם אג'נדה כלכלית שמאלית זוכות לתמיכה במדינות רבות, בייחוד בקרב צעירים אורבניים. תנועות כמו "באופן ישיר דמוקרטי" בספרד (פודמוס) או "המרד באי-השוויון" בצרפת מעלות דרישות לחלוקה מחדש של ההון, להלאמות של תשתיות חיוניות (כמו רכבות וחשמל) ולהגבלת כוחה של הפיננסים הגלובלית. גם משבר האקלים העולמי מחזק מגמות אלה – פעילים סביבתיים מצביעים על כך שכלכלה מקיימת מחייבת תכנון ציבורי ארוך-טווח, השקעות מדינה מסיביות באנרגיה נקייה, ואולי אפילו צמצום של מרוץ הצריכה; דברים אלה משתלבים ברטוריקה סוציאליסטית בדבר "תכנון לטובת הציבור" ולא רק למטרות רווח.

בעולם המתפתח, הסוציאליזם מתקשר עדיין במידה רבה למורשת האנטי-אימפריאליסטית. באמריקה הלטינית, מלבד ונצואלה, עלו בתחילת המאה ה-21 לשלטון שורה של ממשלות שמאל ("הגל הוורוד"): בבוליביה, אקוודור, ניקרגואה ואחרים, דגלו נשיאים כריזמטיים במדיניות סוציאליסטית-לאומית, כולל הלאמות והפניית משאבים מטעם המדינה לשכבות העניות. תוצאות היו מעורבות: בבוליביה, למשל, הייתה הצלחה יחסית בהפחתת העוני תחת אוו מוראלס, בעוד במקומות אחרים – כמו ונצואלה – כאמור הייתה הידרדרות קשה. באסיה ובאפריקה, חלק מתנועות השחרור מהקולוניאליזם אימצו בעבר דגלים סוציאליסטיים, אך כיום רבות מהן נטשו זאת לטובת כלכלת שוק (לדוגמה, מפלגת הקונגרס בהודו שהייתה פעם סוציאליסטית במהותה, או ה-ANC בדרום אפריקה). עדיין, מדינות כמו וייטנאם ולאוס ממשיכות לכנות עצמן "סוציאליסטיות" תחת שלטון מפלגה קומוניסטית, אף שגם הן כבר אימצו מנגנוני שוק. בעולם הערבי, התנועות הסוציאליסטיות החילוניות נחלשו אחרי המלחמה הקרה, אך רעיונות של סעד מדינתי ושיתוף משאבים נוכחים בשיח (לצד צורות אחרות של פופוליזם).

ומה לגבי ישראל? כאן לסוציאליזם יש היסטוריה ייחודית: מפעלי ההסתדרות, הקיבוצים, מדיניות הצנע בראשית המדינה – ישראל למעשה נוסדה במידה רבה בידי תנועה סוציאל-דמוקרטית (תנועת העבודה בראשות בן-גוריון) ושילבה שנים רבות יסודות סוציאליסטיים בכלכלה. בשנותיה הראשונות הייתה כאן כלכלה מעורבת עם חלק ניכר מהמשק בבעלות ציבורית (חברות ממשלתיות, משק חקלאי קואופרטיבי וכו'), לצד מגזר פרטי. החל משנות ה-80 ישראל עברה תהליכי הפרטה והתרחקה מהמודל הזה, אבל השיח על "צדק חברתי" צץ מדי פעם – למשל במחאת האוהלים של 2011, שדרשה הורדת יוקר המחיה והגדלת אחריות המדינה לרווחת האזרחים. כיום, מרבית הציבור הישראלי כבר לא מזדהה עם "סוציאליזם" כמותג פוליטי, אך בהחלט תומך ברעיונות כמו ביטוח בריאות ממלכתי, חינוך ציבורי חינם, פיקוח על מונופולים וכדומה – כולם, במידה מסוימת, ירושה של התפיסה הסוציאל-דמוקרטית. גם בתוך הפוליטיקה החרדית והדתית בישראל יש קולות חברתיים חזקים (למשל ניתן לראות את הדאגה של המפלגות החרדיות לקצבאות ולרווחת העניים כנטייה סוציאל-דמוקרטית, אך ניתן גם להסביר זאת כדאגה לציבור אותם הם מייצגים, שהם במקרים רבים שייכים לשכבות החלשות שבאוכלוסייה, לצערנו), אם כי אינם מכנים זאת "סוציאליזם" אלא פשוט ביטוי לערכי הצדקה והחסד עליהם התורה מצווה.

לבסוף, אפשר לומר שהסוציאליזם בתור אידיאולוגיה טהורה נדיר היום יותר מבעבר – אין כמעט מדינה שמבקשת לבטל את השוק לגמרי או לנהל כל היבט של הכלכלה באמצעות תוכניות חומש (תוכניות כלכליות עם יעד הנמשכות 5 שנים). אולם כהשראה וכסט של רעיונות, הסוציאליזם חי ונושם. הוא ממשיך לאתגר את העולם בשאלות: איך להתמודד עם פערי עושר עצומים? האם שירותים חיוניים כמו בריאות ודיור צריכים להיות זכות לכל ולא סחורה בשוק? וגם השאלה הבוערת, כיצד להבטיח שעידן האוטומציה והבינה המלאכותית לא יותיר מיליונים מחוסרי פרנסה? אלו שאלות שהוגי דעות סוציאליסטים עכשוויים מנסים לענות עליהן, בהציעם בין היתר רעיונות כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית, הרחבת בעלות עובדים (כמו קואופרטיבים), או תכנון כלכלי סביבתי כדי להציל את כדור הארץ.

במילים אחרות, הסוציאליזם משנה צורה בהתאם לצרכי התקופה: פחות דגש על הלאמה טוטאלית, יותר דגש על ריסון כוחות השוק הפרועים ועל דמוקרטיזציה של הכלכלה. אצל חלק מהצעירים, אפילו בעולם המערבי העשיר, הסוציאליזם מזוהה עם תקווה – תקווה לחברה צודקת, שוויונית ו"אנושית" יותר בעידן של גלובליזציה מנוכרת. אחרים כמובן נשארים ספקנים ומזהירים: הם זוכרים את לקחי ההיסטוריה ומתריעים מפני "גן העדן המובטח" שבמהרה עלול להפוך לדיסטופיה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

בסיכום המסע ההיסטורי והרעיוני הזה, נראה שהסוציאליזם הוא רעיון המסרב למות. הוא עבר מהפכות, מלחמות עולם, הצלחות וכישלונות מהדהדים – ועדיין הוא חלק מהשיח האנושי על עתיד החברה. יש הרואים בו חלום נאצל שטרם מומש במלואו, ויש הרואים בו אזהרה מתמדת מפני ניסיונות הנדסה חברתית. עבור הקורא המודרני, חשוב אולי להבין שסוציאליזם אינו רק תורים ללחם – אלא גם רעיונות עמוקים על שוויון, אחווה ודאגה הדדית, שרבים מערכי החברה המודרנית יונקים מהם. ומנגד, שאין להתעלם מן הלקחים הכואבים שמלמדים אותנו הניסויים ההיסטוריים: טובת האדם לא תושג בכפייה ובשלילת חירותו וכמובן לא בהתנגדות לאמונה. במובנים רבים, הדיון בין סוציאליזם לקפיטליזם הוא דיון נצחי על איזון – בין חירות לבין שוויון, בין יוזמה פרטית לבין אחריות קהילתית, בין אמונה בכוחו של האדם לבין אמונה המחייבת עזרה משמיים. דיון זה מוסיף ללוות אותנו, וככל הנראה ימשיך לעשות זאת גם בדורות הבאים, בעולם שמשתנה טכנולוגית אך עדיין מחפש את הנוסחה לחברה צודקת וטובה יותר.

מקורות:

מאמרי היסטוריה וכלכלה על הסוציאליזם

האנציקליקה Rerum Novarum של לאו הי"ג (1891)

כתבי הרב קוק על אידיאולוגיות מודרניות

תיעוד עמדות הרבי מליובאוויטש ותנועת חב"ד לגבי כלכלה וחברה

מחקרים על הקיבוץ הדתי.

נתונים עכשוויים על התחזקות העניין בסוציאליזם בקרב צעירים במערב ודיווחים עיתונאיים על מצבה החברתי-כלכלי של קובה וונצואלה תחת משטרים סוציאליסטיים.