הרחובות, הכיכרות ואפילו הרכבים בישראל, מלאים רובם כולם במסרים למען החטופים. מי בסרט צהוב ומי בתמונה מחויכת של חטוף. אין יהודי שאינו מזדהה עם כאבם של כ-20 מאחינו השוהים בתופת שבעזה, ועם משפחותיהם של שלושים נוספים שלא זכו עדיין לקבור את יקיריהן בקבר ישראל.
עד כאן - לגיטימי ואף מתבקש. הצורך בחזרת החטופים הוא צורך של ריפוי לאומי שאינו מותיר אף אחד אדיש, לא מימין ולא משמאל. אלא שבמקום שהמסר יופנה נגד חמאס, קיימת בישראל מן הסכמה קולקטיבית לכך שהממשלה יכולה הייתה - רק אם יכלה - לשחרר את החטופים שנותרו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
זה גם המסר שמעביר חמאס חדשים לבקרים: "נתניהו אינו רוצה לסיים את המלחמה". באיזה שהוא מקום, כולנו מתחילים להאמין שרק אם יסכים, נתניהו מסוגל להביא לשחרורם של כל החטופים בהחלטה של רגע.
אלא שייתכן שהמציאות מורכבת הרבה יותר. ונסביר.
אם נבוא לבחון את המדיניות הישראלית בעזה ביחס לשתי החזיתות העיקריות האחרות - לבנון ואיראן, נגלה דבר מעניין. בעוד ישראל נלחמת במחבלי חמאס - עד האחרון שבהם במטרה לגדע את שלטון חמאס מן השורש, היחס לאויבינו השיעים הוא שונה ואף מקל.
משום מה, ישראל לא התעקשה מול החזית הלבנונית על השמדת כלל אמצעי הלחימה של חיזבאללה. ישראל אפילו לא דרשה פירוז מלא של חיזבאללה או פירוק מוחלט של ארגון הטרור - שיכול למעשה להסב הרבה יותר נזק מאשר חמאס.
גם באיראן, אותה איראן שגבתה את חייהם של 29 ישראלים וזרעה נזק היסטורי ברחובות ישראל - ולא רק ברחובות, ישראל לא התעקשה מול טראמפ על הפלת המשטר או אפילו על חיסול כל מלאי הטילים הבליסטיים של שלטון האייתולות.
וכאן נשאלת השאלה המתבקשת: במה הארגון, שלא נותר ממנו אלא כמה אלפי מחבלים עם קלצ'ניקוב, מסכן את ישראל ואת עתידה יותר מאשר איראן הגדולה? במה חמאס מהווה איום גדול יותר על ישראל מאשר חיזבאללה שאכן יכול לחזור ולהתעצם בטילים ארוכי טווח ברבות הימים?
לשאלה המהותית הזו אפשר לגשת מכמה כיוונים, כל אחד מהם בפני עצמו יסביר אולי את הסיבה לכך שישראל ממשיכה להתעקש על פירוז הרצועה ופירוק חמאס.
חמאס כסמל
בשביעי באוקטובר, באותו בוקר נורא של שמחת תורה תשפ"ד, הצליח חמאס להשפיל את ישראל בצורה חסרת תקדים בתולדותיה. הטכנולוגיות, המודיעין הישראלי - מהטובים בעולם - וכוח האש העצום של מדינת ישראל, כל אלו לא עמדו בפני כמה אלפי מחבלים "בכפכפים", כפי שכינה אותם ראש הממשלה.
ייתכן שישראל נאלצת להמשיך וללחום בעזה עד להכחדתו של חמאס, רק כדי להעביר את המסר שארגון שאחראי על רצח של יותר מ-1,200 יהודים ביום אחד - פשוט אינו יכול להמשיך ולהתקיים. התשובה האולטימטיבית להשפלה שישראל עברה מול האומות הערביות ול"קירור האמבטיה" עליו אחראי העמלק החמאסי, אינו יכול להיות פחות מהשמדה טוטאלית.
סביר להניח שאילו איראן הייתה מצליחה חלילה באותה מידה שחמאס הצליח בכפכפיו, ישראל הייתה נאלצת גם אז ללחום מול המדינה השיעית עד להפלת המשטר, למען יראו וייראו.
למרות שאף אחד לא יודה בזה בקול, אינו דומה פיגוע שהביא לנרצחים לפיגוע שהסתיים תחת הכותרת "ניסיון פיגוע".
חשוב להדגיש: אין כאן רק תאוות נקם של מדינה ועם, אלא גם צורך אמיתי של הרתעה מול מי שיחשוב לעשות שוב את מה שעשה חמאס באותו בוקר היסטורי.
מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להחזיר את המצב לקדמותו אחרי מה שקרה. פשוט כך.
אזור החיץ ופילדלפי
אבל לבד מהצורך ההרתעתי בחיסולו של חמאס, יש אולי פרט נוסף שמשום מה פחות מדברים עליו בימים אלה, פרט בו עסק לאחרונה העיתונאי עמית סגל בשאלה שהפנה לטוען לכתר נפתלי בנט.
חמאס ממשיך לטעון חדשים לבקרים כי הוא מוכן לסיום המלחמה באופן מידי יחד עם החזרת כל החטופים. משום מה אף אחד לא עוסק בשאלה מה הם התנאים של חמאס לסיום המלחמה. בתקשורת הישראלית קיימת מעין אידיליה, לפיה לו רק היינו שומעים לחמאס ומסיימים את המלחמה - הכל פה היה טוב יותר.
אפילו אם נצא לרגע מנקודת הנחה שישראל אכן הייתה מאפשרת לחמאס לחזור ולשלוט ברצועה ולשמר את הנשק שלו, האם יהיה מי שיטען שישראל יכולה לאפשר לחמאס לשלוט בגבול עזה-עוטף? אותו חמאס שפשוט חתך את הגדר עם 'בובקאט' ונכנס לטבוח באזרחי ישראל יוכל לשבת שוב על הגדר? אין הרי ישראלי, לבד משוחרי המוות של השמאל הקיצוני, שיסכים לכך.
את השאלה הזו יש להפנות ליאיר לפיד ולכל מי שדורש מנתניהו בגרון ניחר "לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים".
כאמור, העיתונאי עמית סגל אכן הפנה את השאלה הנוקבת הזו לראש הממשלה לשעבר, אולם משום מה הסתפק בתשובה כי "מדובר באזור אפור". חמאס חזר עד כה שוב ושוב על המסר שהוא לא יוותר על סנטימטר אחד מרצועת עזה. לא על אזור החיץ, לא על ציר נצרים ולא על ציר פילדלפי. חמאס מעונין רק בדבר אחד: לחזור לשבת על הגדרות שלנו, עם מלאי מלא של רקטות וטילי נ"ט 'מייד אין פילדלפי', שיהיו מכוונים היישר לקיבוצים שזה עתה נבנו מחדש.
זו אולי גם הנקודה העיקרית שמפרידה בין לבנון ואיראן לבין עזה. בניגוד לעזה, איראן היא איום מרוחק שאינו מסוגל לבצע "כיבוש" ולהשתלט על אדמת ישראל.
גם חיזבאללה הורחק אל מעבר לליטאני, ולמרות ההסכם ישראל ממשיכה לפעול בחופשיות בכל רחבי לבנון כדי למנוע מחיזבאללה להתעצם שוב. שם, בלבנון, ישראל דרשה וקיבלה משום שהמשא ומתן היה עם הריבון האמיתי - מדינת לבנון. בגבול הדרום, הריבון הוא חמאס - והוא לא מוכן לוותר.
אינו דומה איום חיזבאללה המרוחק עשרות קילומטרים מהגבול הצפוני, לאיום מוחשי ומיידי של כיבוש יישובים ישראלים ממרחק של מטרים בודדים על ידי האויב החמאסי. איום כזה, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להשאיר בסמוך לגבולה - ויהי מה.
גם אם ישראל אינה מוכנה להודות בכך בשלב זה, ייתכן שיבוא יום בו מקבלי ההחלטות יסכימו על סיום המלחמה בתמורה לשליטה ישראלית באזורי החיץ, ושליטה בפילדלפי כדי למנוע זליגות מסיני. לבינתיים זה לא קורה. השבוע הפננו שאלה למשרד ראש הממשלה אודות נושא אזור החיץ והנכונות או לא של חמאס לוותר על שטח זה, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טרם התקבל מענה.
מזווית אמריקנית
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בחר לפני כמעט שבועיים לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. מאידך, החליט מסיבותיו הוא שלא להצטרף לפעולות הישראליות נגד המשטר האיראני באופן ישיר. איך אמר סגן הנשיא ואנס? ארה"ב במלחמה עם תוכנית הגרעין האיראנית ולא עם איראן. גם לא עם תוכנית הטילים הבליסטיים המאיימת עדיין על ערי ישראל.
המטרה העיקרית של טראמפ הייתה להישאר "איש של שלום" גם לאחר שיתקוף באיראן, בכך שיביא בסופו של דבר להפסקת אש בין ישראל למדינת הטרור השיעית. בכך הרוויח טראמפ מכל הכיוונים: מצד אחד הוא יצא כמנצח מהזירה האיראנית וכמי שהנחית את מכת המוות האחרונה על תוכנית הגרעין (עוד מוקדם לדעת), ומאידך ידע להפוך בין לילה לגורם מתווך שמביא להפסקת אש ביו שתי מדינות לוחמות.
כעת, כך מעריכים פרשנים, מקווה הנשיא האמריקני למנף את המומנטום לטובתו ולהביא לשלום גם בביצה העזתית המדממת.
בשבוע הבא, צפוי ראש הממשלה נתניהו להמריא לארה"ב, שם יפגוש את חברו משכבר הימים, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
בימים האחרונים, הביע טראמפ אופטימיות יתרה באשר לסיכויים להגיע לעסקת חטופים כבר בזמן הקרוב.
השבוע, אמר טראמפ שישראל הסכימה לדון על סיום המלחמה במהלך הפסקת אש שתימשך 60 יום. מנגד, ראש הממשלה נתניהו מיהר להצהיר ביום רביעי שישראל לא ויתרה ולא תוותר על המטרה העליונה להשמיד את חמאס.
ראש הממשלה ממהר להגיע לוושינגטון מיוזמתו, כפי שהדגיש הבית הלבן במספר הזדמנויות, כדי שיוכל להעביר את דרישותיו לנשיא פנים מול פנים. ייתכן שעוד קודם תתקבל הבשורה על הסכם מול חמאס, אבל עדיין מוקדם לדעת אם האופטימיות הזהירה שנשמעה מחמאס תתפתח לעסקה קונקרטית.
ידוע הפתגם באנגלית שקובע כי "אם אתה לא יושב ליד השולחן, כנראה שאתה בתפריט", ונתניהו מעוניין להיות במוקד קבלת ההחלטות. למרבה האירוניה, המוקד הזה אינו בירושלים אלא בוושינגטון.
לא מן הנמנע שטראמפ יפעיל לחץ על ישראל לסיים את המלחמה, העיקר שייתפס כמסיים המלחמות העולמי. נמאס לו לטראמפ ממלחמות - והוא בעיקר לוטש עיניים לכיוון פרס הנובל שעדיין לא קיבל - למרות שבהחלט מגיע לו.
רק השבוע, אמר טראמפ שהוא מתכנן "להיות נחרץ מאוד" עם ראש הממשלה נתניהו בנוגע להפסקת אש בעזה.
למרות ההערכה עצומה שהביע טראמפ לראש הממשלה נתניהו במספר הזדמנויות, דבר המעיד אכן על קשר קרוב, ייתכן שהפעם האינטרסים של השניים אינם נושקים.
האמת צריכה להיאמר: לא ברור מה ישראל יכולה עוד לעשות שהיא לא עשתה. המלחמה בעזה כבר השמידה מזמן את חמאס כארגון, ולמרות זאת הוא עדיין מחזיק בחטופינו ומסרב לשחרר את הקלף האחרון שנותר בידו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האם ישראל באמת יכולה לסיים את המלחמה ולקבל ערבויות שהשבעה באוקטובר לא יחזור על עצמו לעולם? האם חמאס באמת ישחרר את כל החטופים - גם אם בתמורה לנסיגה מוחלטת? ואולי, אולי האמונה הרווחת שבידיה של ישראל להביא לשחרור החטופים אינה אלא רטוריקה פוליטית שמטרתה להביא לא לסיום המלחמה, אלא לסיום שלטון נתניהו? ימים יגידו.
0 תגובות