חימוש בעומק 400 רגל
האוקיינוס השקט בתחילת המאה ה-20 היה הכל חוץ משקט. לפי הדוקטרינה של האסטרטג הימי אלפרד תאייר מהאן, ששלטה במוחותיהם של מפקדי הציים בארה"ב וביפן כאחד, מלחמות ימיות מוכרעות בקרב אחד גדול ומכריע בין ספינות מערכה כבדות. אך בעוד היפנים בונים את ה"יאמטו" וה"מוסאשי" המבצרים הצפים הגדולים ביותר שנראו אי פעם – בפינות חשוכות של נמלי ארה"ב, החל להתפתח נשק שונה בתכלית.
בתחילת הדרך, הצוללות האמריקאיות היו רחוקות מלהיות פאר הטכנולוגיה. המלחים כינו אותן בלעג סירות חזיר בגלל התנאים המחפירים, הריח והנטייה שלהן "לקפוץ" מעל ומתחת למים. בנוסף, בתחילת הדרך לא היו בצוללות שירותים, והמלחים נאלצו לבצע את צרכיהם מעל המעקות בזמן שהצוללת הייתה על פני השטח, מה שהוביל לשירים לעגניים מצד מלחי הספינות היפים והמחויטים שהשקיפו על ה"אנשי הצלולות" מתבזים קבל עם וים.
אך האמריקאים, הבינו שהמרחקים העצומים של האוקיינוס השקט דורשים מפלצת מסוג חדש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כך נולדה "צוללת הצי". אלו היו צוללות ארוכות, מהירות ומשוכללות, המסוגלות לגמוא 12,000 מייל ללא תדלוק. הן היו מצוידות במחשבי בקרת אש, פלא טכנולוגי שאפשר להן לחשב מסלולי ירי בדיוק כירורגי. עבור ארה"ב, הצוללת לא הייתה רק כלי הגנה לחופים, אלא סכין חדה שנועדה להינעץ בלב קווי האספקה של האויב.
אך בעוד שהיפנים ראו בצוללות כלי לתקיפת ספינות מלחמה גדולות, ארה"ב הבינה שנקודת התורפה של יפן היא האספקה. יפן היא אומה של איים, התלויה לחלוטין בנפט, מזון וחומרי גלם המגיעים בים. צוללת אמריקאית אחת שתוקפת מכלית נפט הייתה איום אסטרטגי גדול יותר מקרב ספינות מערכה שלם.
ב-7 בדצמבר 1941, כשהמטוסים היפנים צללו מעל הוואי, רק קומץ צוללות שהה בנמל. אחת מהן, ה"טאוטוג", הייתה הראשונה להשיב מלחמה כשהפילה מטוס יפני בעזרת מקלעי ה-0.50 שלה. שעות ספורות לאחר מכן, הגיעה הפקודה הגורלית מוושינגטון: "בצעו לוחמה אווירית ותת-ימית בלתי מוגבלת נגד יפן". כעט כל מטרה לגיטימית.
האמריקאים שלחו את הציידים שלהם לעומק מימי האויב. מפקדים כמו אלטון "ג'ו" גרנפל על ה"גאדג'ון" יצאו לסיורים מסוכנים מול חופי יפן עצמה. גרנפל עשה היסטוריה כשהטביע את ה-I-173, ספינת המלחמה היפנית הראשונה שהוטבעה על ידי צוללת אמריקאית.
היפנים לא עמדו מנגד. הם השקיעו את מיטב מאמציהם בלוחמה נגד צוללות, כשהנשק העיקרי שלהם היה המשחתת. המשחתות היפניות היו מצוידות בסונאר ובמכשיר המוות המועדף עליהן: מטען העומק חביות פלדה ממולאות בחומר נפץ שנועדו לרסק את גוף הצוללת באמצעות לחץ המים במעמקים.
באותם חודשים ראשונים של המלחמה, חשו המפקדים היפנים גאווה עצומה. פעם אחר פעם היו המשחתות מאתרות צוללת אמריקאית, מטילות מטחים כבדים של מטעני עומק, ורואות את התוצאות המיוחלות: פיצוצים אדירים שהרעידו את הים, ולאחריהם כתמי שמן שחורים ובועות אוויר שעלו אל פני השטח.
מבחינת הצי הקיסרי היפני, האיום התת-ימי האמריקאי היה תחת שליטה. הם האמינו שהם מנקים את האוקיינוס מה"חזירים" של לוקווד, ושהמלחמה במעמקים מוכרעת לטובתם. הם חיו בתחושת ביטחון מוחלטת, ולא ידעו שהשקט המשתרר במצולות לאחר הפיצוצים הוא רק תחילתו של סוד שיישמר בלב הים עוד זמן רב.
הסוד שקפא במצולות
הצליל שהכי הפחיד צוללן אמריקאי באוקיינוס השקט לא היה רעם התותחים, אלא ה"פינג" המתכתי והקר של הסונאר היפני. כשמשחתת יפנית הייתה ננעלת על צוללת, השקט בתוך גוף הפלדה היה הופך למעיק עד כאב. המלחים היו חולצים נעליים כדי לא להקים רעש, המזגן היה כבה, והחום בתוך הצוללת היה מטפס במהירות ל-40 מעלות ומעלה.
ואז הגיע הצליל הקטלני של מטען עומק מתפוצץ.
בתוך הצוללת, כל פיצוץ הרגיש כאילו ענק מכה על גוף הספינה עם פטיש נפץ. הפיצוצים היו כה עזים שהם היו תולשים את לוחות הרצפה, מנפצים נורות חשמל ומעיפים שבבי צבע ושעם מהקירות כמו רסיסים. מלחים תיארו זאת כ"רעם מתחת לאדמה"– תחושה שאתה לכוד בתוך ארון קבורה ממתכת שמישהו חובט בו מבחוץ ללא הרף.
הפאניקה הייתה אורחת קבועה. היו מפקדים שנשברו תחת הלחץ, המתח הוביל להתמוטטות עצבים בלב הקרב. אך בתוך התופת הזו, החלו המפקדים האמריקאים להבחין במשהו מוזר, כמעט בלתי ייאמן.
הם גילו שהצוללות יכולות לשרוד בעומק רב הוכח לעיתים בדרכים מפחידות. כמו במקרה של הצוללת "גרופר" שנאלצה לבצע צלילת חירום מהירה כדי לחמוק ממטוס יפני. עקב תקלה, הצוללת איבדה שליטה וצנחה בזווית מפחידה אל המצולות. המלחים צפו באימה במחוג העומק עובר את ה-200, 300, 400 ואז 500 רגל – עמוק בהרבה מ"עומק הבדיקה" הרשמי שלהם. הם הצליחו לעצור את הצניחה רק בעומק של 600 רגל, עומק שאיש לא דמיין שצוללת צי יכולה לשרוד באותו זמן.
לאט לאט, מסיפור לסיפור שהגיע למטה הצי בפרל הארבור, התגבשה תובנה מדהימה: מטעני העומק היפניים היו רועשים להחריד, הם טלטלו את הצוללת וגרמו לנזקים משניים, אך הם כמעט מעולם לא בקעו את גוף הצוללת אם היא שהתה בעומק רב.
התברר כי המודיעין היפני עשה טעות גורלית: הם האמינו שהצוללות האמריקאיות מוגבלות לצלילה של עד 150 רגל. כתוצאה מכך, הם כיוונו את מרעומי המטענים שלהם להתפוצץ בעומק רדוד יחסית.
מפקדי צוללות הבינו שיש להם נשק סודי: העומק. בעוד היפנים בטוחים שהם משמידים את האויב, האמריקאים פשוט "ירדו קומה" לעומקים של 250, 300 ואפילו 400 רגל. שם, במצולות החשוכים, לחץ המים ספג את רוב עוצמת הפיצוץ והגן על הצוללת. היתרון הטכנולוגי הזה של גוף צוללת חזק יותר ממה שהאויב שיער, הפך לחבל ההצלה של הצי.
כדי לחזק את האשליה היפנית, האמריקאים פיתחו טקטיקה של הונאה נועזת ביותר
מתחת לפני המים של האוקיינוס השקט, לא הייתה צוללת שהטילה אימה גדולה יותר על הצי הקיסרי היפני מאשר ה"ווא-הו" (USS Wahoo). היא לא הייתה סתם עוד כלי שיט; היא הייתה מכונת מלחמה משומנת בהנהגתו של אחד המפקדים הנועזים והצבעוניים ביותר בהיסטוריה האמריקאית: דאדלי "מאש" מורטון.
מורטון היה מנהיג מזן נדיר. הוא שינה את חוקי המשחק כשקבע שהסגן שלו הוא זה שיביט בפריסקופ, בזמן שהוא עצמו מנהל את הקרב ממרכז הפיקוד, רואה את התמונה המלאה ומקבל החלטות קרות רוח תחת אש. תחת פיקודו, ה"ווא-הו" הפכה לאגדה של הישרדות ותחכום.
באחד הקרבות המפורסמים שלה, מצאה עצמה ה"ווא-הו" נרדפת על ידי משחתת יפנית עקשנית. פצצות העומק התפוצצו מסביב, והיפנים היו נחושים לסגור על הצייד האמריקאי. מורטון, שסירב להיכנע לגורל, שלף שפן מהכובע: הוא הורה לאנשיו לרוקן פח שמן מנוע ופסולת ישירות לתוך הים. המפקד היפני למעלה ראה את כתם השמן השחור מתפשט על פני הגלים, היה בטוח שגוף הצוללת נבקע ושהיא טובעת למצולות, וחזר לנמל לחגוג את הניצחון. בזמן הזה, ה"ווא-הו" פשוט המתינה בשקט מוחלט בעומק רב, מחכה שהדרך תתפנה כדי להמשיך במסע הציד שלה.
אדמירל לוקווד שמר על המידע הזה תחת סיווג "סודי ביותר", בידיעה שכל עוד היפנים ימשיכו לכוון את הפצצות שלהם ל-100 רגל, אנשיו יחזרו הביתה בשלום.
אך בוושינגטון, רחוק מהלחות המעיקה של המצולות ומרעש המטענים המתפוצצים, ישב איש אחד שחשב שהציבור האמריקאי צריך לדעת כמה המלחים שלו "בטוחים". הוא לא הבין שהמילים שלו עומדות להפוך לכתב מוות עבור מאות מלחים. הסוד הכמוס ביותר של הים עמד להישפך אל דפי העיתונות.
אנדרו מאי וההדלפה הגדולה
בעוד הדרמה של המצולות התחוללה אלפי קילומטרים משם, בוושינגטון הבירה החזיק איש אחד בכוח שיכול היה להטביע צי שלם מבלי להרטיב את כפות רגליו. קראו לו אנדרו ג'קסון מאי.
אנדרו מאי נולד ב-1875 בלב קנטקי. הוא החל את דרכו כעורך דין בקנטקי יחד עם אחיו התאום, ויליאם ה. מאי. השניים הקימו יחד את פירמת עורכי הדין "מאי ומאי", שפעלה עד מותו של האח ב-1921. מאי היה פוליטיקאי מזן ה"אולד סקול" – עורך דין ממולח, שופט לשעבר ואיש עסקים שעסק בפחם ובנקאות.
בשנת 1930 הוא נבחר לקונגרס כחלק מהגל של ה"ניו דיל". מאי לא היה רק עוד חבר קונגרס; הוא הפך ליו"ר העוצמתי של הוועדה לענייני צבא של בית הנבחרים. הוא היה אחד האדריכלים הראשיים של חוק גיוס החובה הראשון בזמן שלום בארה"ב, צעד שהכין את המדינה למלחמה. הוא נודע בכינוי "הנדי אנדרי" בשל יכולתו להריץ דברים ב"שיחות בזק" למשרד המלחמה. אבל למרות כוחו, מאי נותר איש של יבשה, פוליטיקאי שהבין באינטרסים ובחוזים הרבה יותר משהבין בלוחמה תת-ימית מסווגת.
ביוני 1943, בעיצומה של המלחמה, יצא מאי לסיור באזורי הקרב באוקיינוס השקט. כיו"ר וועדה כה חשובה, הוא קיבל גישה לתדרוכים המודיעיניים והמבצעיים הרגישים ביותר. בין היתר, הוא שמע מהמפקדים בשטח את החדשות המעודדות: לצוללות האמריקאיות יש שיעור הישרדות פנומנלי מכיוון שהיפנים פשוט לא מכוונים את מטעני העומק שלהם מספיק עמוק.
כשמאי חזר לארה"ב, הוא היה להוט לחלוק את ה"חדשות הטובות" עם הציבור. ביוני 1943 הוא כינס מסיבת עיתונאים שתיזכר כאחת הטעויות הקשות בהיסטוריה הצבאית.
מול עיתונאים רעבים לכותרות, מאי פלט את המילים הבאות:
"אל תדאגו למלחים שלנו; ליפנים יש טקטיקה גרועה. מטעני העומק שלהם מתפוצצים בעומק של כ-100 רגל בלבד, בזמן שהצוללות שלנו יכולות לצלול הרבה יותר עמוק".
הוא אפילו ציין שצוללות מדגם "בלאו" יכולות להגיע לעומק של 400 רגל.
זו הייתה פצצת מידע. סוכנויות הידיעות הפיצו את הסיפור במהירות, ועיתונים בכל רחבי ארה"ב, פרסמו את הדברים ללא מחשבה. המידע המסווג ביותר של הצי האמריקאי הוגש לאויב על מגש מנייר עיתון.
המודיעין היפני, שעד אז היה בטוח שהצוללות האמריקאיות מוגבלות לעומקים רדודים, קיבל אישור רשמי מהדרג הגבוה ביותר בוושינגטון שהוא טועה.
באותם ימים של קיץ 1943, מפקדי הצוללות האמריקאיות באוקיינוס השקט עדיין פעלו תחת האמונה שהם בטוחים במעמקים. הם לא ידעו שחבר קונגרס אחד מקנטקי גזר עליהם גזר דין מוות. בנמלים היפניים, הטכנאים כבר החלו לעבוד על כיוון מחדש של מרעומי מטעני העומק ל-250 רגל ויותר.
היפנים החלו לשנות את הטקטיקה שלהם בשקט מוחלט. ושלחו פקודות חדשות וקטלניות למשחתות שלהם: "כווננו את הפצצות עמוק יותר".
בינתיים, מתחת לפני המים, צוותי הצוללות האמריקאיות המשיכו לצאת לסיורי קרב. הם היו בטוחים שברגע שישמעו את ה"פינג" של הסונאר היפני, הם פשוט יצללו עמוק והפצצות יתפוצצו מעליהם ללא נזק, כפי שקרה תמיד. הם לא ידעו שמעליהם, על סיפוני המשחתות היפניות, המפקדים כבר לא מחייכים באשליה הם מכוונים לעומק שבו המלחים האמריקאים עמדו להסתתר.
תג המחיר של המילים
אותו ביטחון שקט שליווה את צוללני הצי האמריקאי, התנפץ באחת בקיץ 1943. לפתע, ה"רעם מתחת לאדמה" שהיה מזעזע אך לא קטלני, הפך למכות מחריבות שחדרו את גופי הפלדה. מפקדי צוללות החלו לדווח על שינוי מבשר רעות: מטעני העומק היפניים לא התפוצצו עוד "גבוה מדי". הם החלו להתפוצץ בדיוק בעומק שבו נהגו האמריקאים להסתתר.
התוצאות היו קטלניות ומיידיות. בעוד שבכל שנת 1942 איבדה ארה"ב רק שלוש צוללות עקב מטעני עומק, הרי שבחודשים הראשונים של 1943 המספר זינק בחדות, ושש צוללות הוכרזו כ"איחרו לחזור".
באוקטובר 1943, ה"ווא-הו" שהמציאה את שיטת ההטעיה עם השמן יצאה לסיור הקרב השביעי והאחרון שלה בים יפן. היא הייתה אמורה לצאת מהאזור ב-11 באוקטובר דרך מצר לה פרוז. אך הפעם, היפנים כבר לא ירו באפילה. הם ידעו שהצוללות האמריקאיות צוללות עמוק, והם כיוונו את המטענים שלהם בהתאם למידע שסיפק מאי בטעות.
מטוס יפני זיהה את ה"ווא-הו" כשהיא מנסה לחצות את המצר על פני השטח. מיד החלה מתקפה משולבת וחסרת רחמים של מטוסים וספינות. הפעם, פצצות העומק לא התפוצצו ללא נזק מעל ראשיהם. הן צללו עמוק, בדיוק לעומק שבו מורטון תמיד מצא מקלט.
היפנים הטילו 63 מטעני עומק ו-40 פצצות על הנקודה שבה נעלמה ה"ווא-הו". הפעם, כתם השמן שעלה אל פני השטח לא היה טריק של מורטון. זה היה דמה של הצוללת המפוארת ושל 80 אנשי הצוות שלה, כולל ה"מאש" האגדי, ששקעו כולם לתהום
סגן אדמירל צ'ארלס לוקווד, מפקד צי הצוללות באוקיינוס השקט, היה מזועזע. הוא ערך חישוב קר ומצמרר: הוא העריך כי חשיפת המידע של חבר הקונגרס מאי עלתה לצי האמריקאי באובדן של 10 צוללות וכ-800 אנשי צוות שנהרגו בפעילות מבצעית. המשמעות הייתה מחרידה פליטת פה אחת הייתה אחראית, לחמישית מכלל האבידות של מערך הצוללות האמריקאי במלחמה כולה.
כשנודע ללוקווד שהיפנים שינו את הטקטיקה שלהם וכווננו את המטענים לעומק של 250 רגל בעקבות הפרסומים בעיתונות, הוא הגיב בציניות מרה שהפכה למפורסמת:
"שמעתי שחבר הקונגרס מאי אמר שמטעני העומק של היפנים לא מכוונים מספיק עמוק. הוא ודאי ישמח לדעת שהיפנים מכוונים אותם עמוק יותר עכשיו".
אנדרו מאי מעולם לא נענש באופן רשמי על ההדלפה הקטלנית. בתוך המולת המלחמה, הצבא העדיף לשמור על שקט תעשייתי מול יו"ר הוועדה לענייני צבא רב-העוצמה. אך המזל של מאי, עמד לפקוע.
בשנת 1946 החלה חקירה נגד מאי בגין שוחד ושחיתות. התברר כי בזמן שמלחים מתו במצולות בגלל מילותיו, מאי עסק בקידום חוזים עבור אנשי עסקים מניו יורק בתמורה למזומנים. השערורייה החמירה כשנחשף כי המפעל שקידם סיפק פגזים פגומים שגרמו למותם של 38 חיילים אמריקאים בשטח.
מאי הפסיד בבחירות של 1946, וב-1947 הורשע בשוחד ונידון למאסר. האיש שהחזיק בסודות הכמוסים ביותר של המדינה מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח בגיל 74. למרות שקיבל חנינה מהנשיא טרומן ב-1952, הקריירה הפוליטית שלו נמחקה כליל, והוא מת באלמוניות יחסית ב-1959.
בעקבות האירוע, הצי האמריקאי שינה כיוון. הוטלה צנזורה מחמירה על כל פרסום בנושא צוללות, וספרים שתיארו את עלילותיהן עוכבו לפרסום עד לאחר המלחמה. הצי הבין שהאויב מקשיב לכל מילה לא רק דרך מכשירי האזנה, אלא דרך דפי העיתונות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
פרשת אנדרו מאי הפכה לדוגמה הקלאסית ביותר בהיסטוריה הצבאית לנזק של "דיבור משוחרר". היא מזכירה שגם במרחק אלפי קילומטרים משדה הקרב, מילים יכולות להיות קטלניות כמו טורפדו. הלקח הזה ליווה את הצי לאורך כל שנות המלחמה, חקוק על פוסטרים בנמלים ובבסיסים, כמחווה עצובה לאותן עשר צוללות שלעולם לא חזרו:
"שפתיים משוחררות מטביעות ספינות".
0 תגובות