ההיסטוריה היהודית של המאה העשרים מתועדת בדרך כלל דרך סיפורם של תנועות פוליטיות, הגירה המונית, והטרגדיה הנוראה של השואה. עם זאת, בצל האירועים הללו התקיים פרק סוער, אלים ומרתק במיוחד, שבו הקווים שבין פשיעה חמורה לבין הגנה עצמית לאומית היטשטשו עד לבלי הכר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בשנות השלושים של המאה הקודמת, כאשר הנאציזם החל להרים את ראשו המכוער בלב הערים הגדולות של ארצות הברית, הקהילה היהודית מצאה את עצמה תחת מתקפה אידיאולוגית ופיזית חסרת תקדים. בעוד שהנהגת הקהילה הממוסדת דגלה בדרכים דיפלומטיות ומשפטיות, מחשש שעימות אלים רק יזין את האנטישמיות, הייתה קבוצה אחת של יהודים שלא הייתה מוכנה להבליג. אלו היו ה"בוסים" של העולם התחתון היהודי - אנשים שחייהם הוקדשו להפרת החוק, אך זהותם היהודית נותרה בוערת בעצמותיהם.
זהו סיפורה של המלחמה החשאית והגלויה שניהלו גנגסטרים יהודים נגד תומכי היטלר באמריקה, את שיתוף הפעולה הבלתי יאומן בין מערכת המשפט למאפיה, ואת המחיר המוסרי והאישי שגבה מאבק זה, כולל המערכה המודיעינית בנמלים במהלך מלחמת העולם השנייה וניסיונו המאוחר של מאייר לנסקי למצוא מקלט במדינת ישראל.
השבר הגדול: עליית ה-German American Bund והכישלון הממסדי
כדי להבין מה גרם לממסד המשפטי היהודי לפנות אל אלמנטים פליליים, יש לבחון תחילה את עומק האיום שנשקף מה-German American Bund (ברית יהודי גרמניה באמריקה). הארגון האנטישמי, בראשותו של פריץ קון, לא היה סתם קבוצת שוליים; הוא היה שלוחה מאורגנת היטב של האידיאולוגיה הנאצית, שביקשה להכשיר את הקרקע להקמת "גרמניה שנייה" על אדמת ארצות הברית. קון, שהעריץ את היטלר וביקש לחקות את סגננו על שלל המניירות שניחן בהן, הנהיג ארגון שמנה עשרות אלפי חברים והפעיל רשת של מחנות קיץ ששימשו כמרכזי אינדוקטרינציה נאצית לכל דבר ועניין.
במחנות אלו, כמו "קמפ זיגפריד" בלונג איילנד ו"קמפ נורדלנד" בניו ג'רזי, נוצרה אווירה של מיליטריזם גרמני בלב הדמוקרטיה האמריקאית. ילדים ומבוגרים צעדו במדים דמויי ורמאכט, הצדיעו במועל יד ושרו המנונים המהללים את ה"פיהרר". האסטרטגיה של קון הייתה מתוחכמת: הוא ניסה לשלב בין פטריוטיזם אמריקאי לבין עליונות לבנה ואנטישמיות ארסית, בטענה שג'ורג' וושינגטון היה למעשה "הפאשיסט הראשון של אמריקה".
הממסד היהודי, המיוצג באותה תקופה על ידי ארגונים כמו הוועד היהודי-אמריקאי, עמד בפני דילמה איומה. מצד אחד, הפעילות של ה-Bund הייתה חוקית תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שהגן על חופש הביטוי וההתקהלות. מצד שני, ההסתה הלכה והחריפה, והמצעדים הצבאיים בלב השכונות היהודיות עוררו אימה וזעם. המשפטן היהודי הבולט, השופט נתן פרלמן, הבין שהמערכת המשפטית אינה מסוגלת לעצור את התפשטות הרעל הזה באמצעים קונבנציונליים.
הברית הבלתי כתובה: שופט, רב וגנגסטר בחדר אחד
בשנת 1938, הייאוש בקרב הקהילה היהודית הגיע לשיאו. מצעדים נאציים בלב מנהטן הפכו למחזה נפוץ, והמשטרה המקומית לרוב לא התערבה בשל הגיבוי החוקתי שניתן למשתתפים. השופט נתן ד. פרלמן שהזכרנו, דמות מכובדת במערכת המשפט של ניו יורק ולשעבר חבר קונגרס, החליט לבצע צעד רדיקלי. הוא פנה בחשאי למאייר לנסקי, המוח הפיננסי של העולם התחתון והאדם שנחשב למתווך המרכזי בין הפשע המאורגן היהודי לאיטלקי.
הפגישה נערכה בין פרלמן, לנסקי ומנהיג הקהילה הרפורמית דאז ראביי סטפן וייז הייתה רגע היסטורי שבו הממסד היהודי הבולט בארה"ב שנחשב לדתי ושמרן יחסית הוריד את הכפפות. פרלמן שאל את לנסקי אם יש לו "בחורים שישמחו לחבוט בכמה נאצים". התגובה של לנסקי הייתה מיידית ונחרצת. הוא הסכים לקחת על עצמו את המשימה, אך הציב תנאי מפורש: הוא סירב לקבל כל תשלום. עבור לנסקי, המאבק בנאצים לא היה עסק כיתר עסקיו, היה זה עניין של כבוד לאומי וסולידריות אתנית. הוא ביקש רק דבר אחד בתמורה: שהעיתונות היהודית הממוסדת לא תגנה את פעולותיהם של אנשיו.
עם זאת, פרלמן ווייז הציבו מגבלה משמעותית אחת: "בלי רצח". הם חששו שהפיכת חברי ה-Bund לקדושים מעונים בעקבות פגיעות בנפש תעורר גל של סימפתיה ציבורית כלפיהם ותגביר את האנטישמיות. לנסקי קיבל את התנאי והטביע את המשפט המפורסם: "אנחנו נשרה אותם במרינדה, לא נקפיא אותם" (We'll marinate em, we won't ice em) – כלומר, נכה אותם קשות ונשלח אותם לבית החולים, אך לא נהרוג אותם.
"שיעור ביהדות": המלחמה ברחובות יורקוויל
הפעולה המרכזית והמפורסמת ביותר של לנסקי ואנשיו התרחשה ב-20 באפריל 1938, ב"קזינו יורקוויל" שבמנהטן. התאריך לא נבחר במקרה - זה היה יום הולדתו ה-49 של אדולף היטלר, והנאצים המקומיים תכננו חגיגה ראוותנית. אלפי חברי Bund התכנסו באולם המעוטר בצלבי קרס, ופריץ קון התכונן לשאת נאום חוצב להבות שבו כינה את היהודים "בעיה" שיש לפתור.
לנסקי, שפיקד על המבצע באופן אישי, חילק את אנשיו לשלוש קבוצות שכיסו את כל נקודות היציאה. כדי להיטמע בקהל ולהימנע מזיהוי מוקדם, הגנגסטרים חבשו כובעים של ה"לגיון האמריקאי". ברגע שקון עלה לבמה והחל בנאומו, האורות באולם כבו באופן פתאומי. בחושך שהשתרר, החלה מתקפה ברוטאלית ומתוזמנת היטב. הגנגסטרים, חמושים באלות בייסבול, מוטות ברזל ופסי רכבת קצרים, החלו להפליא את מכותיהם בנאצים המופתעים.
התוצאה הייתה כאוס מוחלט. הנאצים, שהיו רגילים להלך אימים על אזרחים לא חמושים, גילו שהם מתמודדים מול מכונת לחימה משומנת שאינה חוששת מאלימות קיצונית - היא זו שהמציאה אותה. רבים מהם הושלכו מבעד לחלונות, אחרים סבלו משברים מורכבים ודימומים קשים. עיתון ה"ניו יורק פוסט" דיווח למחרת על הריסות האולם ועל עשרות פצועים שפונו לבתי חולים. המבצע השיג את מטרתו הפסיכולוגית: הוא הוכיח לנאצים שהיהודים אינם "רכים" או "פחדנים", כפי שהתעמולה שלהם טענה, וכי קיימת כוח יהודי מאורגן שמוכן להילחם בשיטות שלהם.
המיניטמן של ניו ג'רזי: המלחמה של לונגי זווילמן
בעוד שלנסקי פעל בניו יורק, בניו ג'רזי השכנה התנהלה מערכה לא פחות אינטנסיבית תחת הנהגתו של אבנר "לונגי" זווילמן. זווילמן, שכונה "אל קפונה של ניו ג'רזי", היה דמות עוצמתית ששלטה בעולם הפשע המקומי וגם החזיקה בקשרים פוליטיים ענפים. בשונה מהפעולות הנקודתיות של לנסקי, זווילמן הקים מיליציה של ממש שזכתה לשם ה"ניו ג'רזי מיניטמן" (New Jersey Minutemen).
המיניטמן הורכבו בעיקר מצעירים יהודים, רבים מהם מתאגרפים חובבנים ומקצוענים, שחיפשו דרך להשיב מלחמה לאנטישמיות הגואה בשכונות המעורבות של ניוארק. זווילמן סיפק להם מימון, ציוד (אלות עטופות בגומי, פצצות סירחון ומוטות ברזל) ומודיעין מדויק על מפגשי ה-Bund. המשטרה בניוארק, שרבים מקציניה היו חייבים לזווילמן טובות, נהגה להעביר לו מידע על מועדי הכינוסים הנאציים ולעזוב את המקום רגע לפני שהמיניטמן הגיעו.
אחת הפעולות הבולטות של המיניטמן התרחשה באולם "שוואבנהאלה" (Schwabenhalle) באירווינגטון. במהלך כנס של ה-Bund, כ-500 חברי מיניטמן פרצו פנימה כשהם מצוידים בצינורות עופרת ואגרופנים. המהומה הייתה כה קשה, עד שהנאומים הופסקו לאלתר והנאצים נמלטו בבהלה מהמקום. זווילמן לא הסתפק באלימות רחוב, הוא גם הפעיל רשת של מרגלים שחדרו למחנות הקיץ הנאציים, אספו ראיות על פעילות חתרנית והעבירו אותן ל-FBI. פעילות זו תרמה רבות לקריסה הכלכלית והמוראלית של ה-Bund בניו ג'רזי עוד לפני פרוץ המלחמה.
התפשטות המאבק: משיקגו ועד לוס אנג'לס
המודל של לנסקי ופרלמן הוכח כמוצלח כל כך, עד שהשופט פרלמן התמלא התלהבות והחל לתאם פעולות דומות בערים אחרות בארצות הברית. הוא פנה לראשי הפשע המאורגן היהודי בכל מוקד נאצי משמעותי, כשהוא מבקש מהם להפעיל את אנשיהם למען הקהילה - אם כבר יש גנגסטרים יהודיים, למה שלא נפיק מכך תועלת?.
כך בעיר המאפייה הידועה, שיקגו שבאלינוי, ג'ייק "גרזי ת'אמב" גוזיק, יד ימינו של אל קפונה, נענה לקריאה וגייס חבורה של מתאגרפים יהודים, ביניהם אלוף העולם באגרוף בארני רוס. הם פשטו על מפקדות ה-Bund בעיר והפכו כל ניסיון להפגנה נאצית למפגן של אלימות יהודית נגדית. יחד איתם פעל העיתונאי היהודי הארב ברין, שחדר סמוי למפגשים נאציים וסיפק מודיעין קריטי על זהות המנהיגים ותוכניותיהם.
דבר דומה התרחש בלוס אנג'לס. מיקי כהן, הגנגסטר המפורסם והאלים של החוף המערבי, היה ידוע ברדיפתו האישית אחרי אנטישמיים. באחד המקרים המפורסמים, כאשר נודע לו ששני פעילי Bund הוכנסו לתא המעצר שבו שהה הוא בגין עבירה קלה, הוא תקף אותם באכזריות כזו שהם נאלצו לטפס על סורגי התא כדי להימלט ממנו, בעוד הוא ממשיך לחבוט בהם ברגליהם. מאוחר יותר, כהן הפך לאחד התורמים הגדולים של ארגון ה"אצ"ל" והשתמש בשיטות הפעולה שלו כדי לגייס כספים ולרכוש נשק עבור המאבק לעצמאות ישראל.
הפעילות הזו הגיעה גם לעיר מיניאפוליס, שם דייוויד ברמן, מנהיג העולם התחתון היהודי המקומי, הוביל קבוצה שכינתה את עצמה "ההגנה היהודית". הם פשטו על מפגשים של ארגון ה"סילבר שירטס" (Silver Shirts) האנטישמי בראשות ויליאם פלי, כשהם משתמשים באגרופנים כדי לשבור את הלסתות של המטיפים לשנאה ולהשתיק אותם אחת ולתמיד.
מבצע "עולם תחתון": המאפיה והצי האמריקאי במלחמה
עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב-1941, השתנו חוקי המשחק. הנאציזם האמריקאי, שקודם לכן נתפס כבעיה חברתית ומטרד רחוב, הפך כעת לאיום ביטחוני מדרגה ראשונה. הצי האמריקאי (ONI) היה מודאג במיוחד מהפעילות של צוללות גרמניות (U-boats) לאורך חופי המזרח ומאפשרות של חבלה בנמלים אסטרטגיים. השריפה המסתורית שפרצה באוניית הענק "נורמנדי" בנמל ניו יורק ב-1942 העלתה את החששות לרמת פאניקה.
גורמי המודיעין הבינו כי אין להם שליטה אמיתית על המתרחש ברציפים. הנמלים היו נשלטים על ידי איגודי עובדים שהיו תחת השפעה מוחלטת של הפשע המאורגן. כך נולד "מבצע עולם תחתון" (Operation Underworld) – ברית חשאית נדירה מסוגה בין הממשל הפדרלי לבין ראשי המאפיה.
הצי פנה למאייר לנסקי כדי שישמש כמתווך מול מי שהיה חבירו - צ'ארלס "לאקי" לוצ'יאנו, הראש של חמשת משפחות הפשע של ניו יורק, שריצה באותה עת עונש מאסר ממושך. לוצ'יאנו הסכים לשתף פעולה בתמורה להקלה בתנאי מאסרו והבטחה לבחינה מחדש של עונשו. הוא נתן הוראה חד-משמעית לכל נאמניו בנמלים: כל אדם חשוד, כל משאית לא מזוהה וכל ניסיון לחבלה חייבים להיות מדווחים מיד.
במסגרת המבצע, דמויות כמו ג'וזף "סוקס" לנזה (ששלט בשוק הדגים) ואלברט אנסטסיה (מראשי Murder Inc. ששלט ברציפי ברוקלין) הפכו למעשה לשומרים של הצי האמריקאי. השביתות בנמלים פסקו לחלוטין, והנמלים הפכו לנקיים מכל השפעה נאצית פוטנציאלית. לוצ'יאנו אף סיפק מודיעין קריטי לקראת הפלישה לסיציליה (מבצע "האסקי") ב-1943, כשהוא מקשר בין הצבא האמריקאי לבין ראשי המאפיה בסיציליה שהיו מתנגדים חריפים של מוסוליני.
הישגי מבצע "עולם תחתון" (1942-1945)
לזכותו של המבצע נרשמו כמה הישגים יוצאי דופן. לאחר אסון ה"נורמנדי", לא נרשם שום אירוע חבלה משמעותי בנמלי ניו יורק עד סוף המלחמה. המאפיה אף הסגירה עשרות כאלו שהיו "חשודים" כסוכנים נאצים או משתפי פעולה פאשיסטים בקרב קהילת הסוורים. ראש משפחות הפשע של ניו יורק, לוצ'יאנו, הבטיח ששום סכסוך עבודה לא יעצור את אספקת הציוד הצבאי לחזית באירופה ובצפון אפריקה. וכאמור, המאפיה סיפקה מפות, תצלומי חוף ושמות של אנשי קשר אמינים בתוך סיציליה שסייעו לכוחות האמריקאיים להתבסס באי.
שיתוף פעולה זה הוכיח כי בעת משבר קיומי, המדינה מוכנה להשתמש ב"רוע קטן" כדי להילחם ב"רוע מוחלט". לוצ'יאנו אכן זכה לקיצור עונשו וגורש לאיטליה ב-1946 כהוקרה על תרומתו למאמץ המלחמתי.
מאייר לנסקי והכמיהה לציון: הסוף המר של הגנגסטר היהודי
לאחר המלחמה, המשיך מאייר לנסקי להיות דמות מרכזית בעולם הפשע, אך הקשר שלו ליהדותו ולמדינת ישראל הצעירה הלך והתהדק. במהלך מלחמת העצמאות ב-1948, לנסקי היה מעורב עמוקות במימון ובהברחת נשק ליישוב היהודי בארץ. הוא ראה במדינת ישראל לא רק מקלט פוטנציאלי, אלא את התגשמות החלום הלאומי של עם שסבל מרדיפות.
אולם, בשנת 1970, כאשר מצא את עצמו תחת מכבש של חקירות פדרליות בגין העלמת מס, החליט לנסקי לממש את זכותו לפי "חוק השבות" ולעלות לישראל. הוא התיישב בהרצליה פיתוח, פתח חשבון בנק מקומי והביע רצון לסיים את חייו כ"יהודי פשוט בארץ האבות". הגעתו עוררה סערה בינלאומית. ארצות הברית לחצה על ישראל להסגירו, בעוד לנסקי טען כי הוא נרדף בשל מוצאו ותרומתו לעם היהודי.
הדיון המשפטי הגיע לבית המשפט העליון ב-1972. פסק הדין של השופט שמעון אגרנט היה רגע מכונן בהיסטוריה המשפטית של ישראל. שר הפנים יוסף בורג סירב לבקשת האזרחות של לנסקי, כשהוא מסתמך על הסעיף בחוק השבות המחריג אנשים עם "עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". השופט אגרנט קבע כי למרות שלנסקי לא הורשע בעבירות חמורות בארה"ב מזה שנים, עצם היותו דמות מרכזית בפשע המאורגן מהווה סיכון שאין לקבלו. הוא התייחס בפירוט לעובדה שהפשע המאורגן טרם הכה שורשים בישראל, וקבע: "חלילה לנו לעודד פתיחת דלת עבורו". בעקבות כך לנסקי נאלץ לעזוב את ישראל בנובמבר 1972. הוא נדד בין מספר מדינות שסירבו לקבלו, עד שנאלץ לחזור לארה"ב ולעמוד למשפט, שם זוכה לבסוף מחלק גדול מההאשמות.
לנסקי מת במיאמי בשנת 1983 כאיש בודד ומאוכזב. עבורו, הסירוב של מדינת ישראל לקבלו למרות שלצידה עמד במסירות בשנותיה הראשונות, היה המכה הקשה ביותר - קשה יותר מכל חקירת FBI או ניסיון התנקשות.
פסיכולוגיה של כוח ודילמה מוסרית
הסיפור של הגנגסטרים היהודים שנלחמו בנאצים מציב בפנינו מראה מורכבת של זהות ומוסר. מדובר באנשים שהיו, ללא ספק, פושעים מסוכנים שפגעו בחברה ופעלו מחוץ לכל נורמה חוקית. עם זאת, ברגע המבחן ההיסטורי, הם היו היחידים שהיה להם את האומץ, המשאבים והידע הטקטי כדי לעצור את התפשטות הפאשיזם בלב אמריקה, שאילולי זאת מי יודע מה היה יכול לקרות אף ליהודי ארה"ב.
השופט פרלמן והרב וייז, אנשים שייצגו את המוסר והחוק, הבינו שבאקלים של שנות השלושים, הדיפלומטיה נכשלה. הפנייה שלהם ללנסקי לא הייתה "כניעה לרשע", אלא הכרה בכך שהגנה עצמית דורשת לעיתים שימוש בכלים שאינם נמצאים בספר החוקים היבש. הגנגסטרים לא היו רק "בריונים", הם היו הביטוי האלים ביותר של החרדה היהודית הקיומית. בדומה לאמונם של תנאים רבים, ובראשם רבי עקיבא, בבר כוכבא וצבאו הקשוח.
עם זאת, חשוב לשמור על ריחוק ביקורתי. האדרת פועלם של לנסקי וזווילמן כ"לוחמי חופש" מתעלמת מהסבל הרב שגרמו לאנשים חפים מפשע לאורך עשרות שנות פעילותם הפלילית. הפעילות ה"פטריוטית" שלהם שימשה לעיתים קרובות גם ככלי להשגת לגיטימציה חברתית ומשפטית, ניסיון "להלבין" את פשעיהם דרך המאבק בנאציזם.
ההחלטה של מדינת ישראל בתיק לנסקי מסמלת את ההתבגרות של הריבונות היהודית. המדינה קבעה כי היא אינה זקוקה עוד ל"חסדיהם" של פושעים כדי להתקיים, וכי שלטון החוק וטוהר המידות גוברים על חובות העבר כלפי דמויות שנויות במחלוקת. פרק זה בהיסטוריה היהודית מלמד אותנו כי הכוח להגן על הקהילה יכול לבוא ממקורות בלתי צפויים, אך המחיר המוסרי של ברית כזו הוא תמיד גבוה ומורכב.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
המלחמה של לנסקי, זווילמן וכהן בנאצים תישאר לעד כעדות לכך שגם בתוך האפלה של הפשע, הניצוץ של הסולידריות האתנית והסירוב להיות קורבן יכולים להוביל למעשים של גבורה יוצאת דופן.
0 תגובות