מול ארצות הברית, איראן הופכת את הזמן, העמימות והסדקים במחנה המערבי למנופי כוח דיפלומטיים ארוכי טווח.
ניתוח זה אינו מצמצם את יתרונה של איראן לעליונות תרבותית כביכול, אלא בוחן כיצד מדינה הנתונה ללחץ יכולה להמיר חולשה צבאית יחסית בכוח מדיני וביכולת מיקוח.
נקודות ציון כרונולוגיות
ב-14 ביולי 2015 איראן ומדינות קבוצת P5+1 חתמו על תוכנית הפעולה המקיפה המשותפת, המוכרת בשם JCPOA. מטרת ההסכם הייתה להציב מגבלות ופיקוח על תוכנית הגרעין האיראנית, בתמורה להסרה הדרגתית של סנקציות.
ב־20 ביולי 2015 אימצה מועצת הביטחון של האו״ם את החלטה 2231, אשר אישרה את ההסכם וקבעה את המסגרת הבינלאומית ליישומו.
בשנת 2018 פרשה ארצות הברית מן ההסכם והחזירה מדיניות סנקציות מחמירה נגד טהראן. מחלקת המדינה האמריקנית תיארה בעצמה את המהלך כפרישה מן הסכם הגרעין של 2015.
בשנים 2021 ו־2022 נערכו שיחות עקיפות בין וושינגטון לטהראן בניסיון להשיב מסגרת של עמידה הדדית בהסכם, אך ללא פריצת דרך סופית.
ביוני 2025 הודיעה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כי פעולות צבאיות נגד מתקני גרעין באיראן הביאו להפסקת פעולות הפיקוח שלה בשטח.
העוצמה הצבאית האמריקנית עדיין חסרת תקדים. אך משא ומתן אינו מוכרע בהכרח בידי מי שמחזיק באמצעי ההשמדה החזקים ביותר. הוא מוכרע בידי מי שמסוגל להגדיר את הבעיה, לכפות את הקצב, לפצל את המחנה היריב ולהפוך את מחיר הסירוב לגבוה ממחיר הוויתור.
כאן מצוי לב הבעיה. איראן אינה יכולה להתחרות בארצות הברית בעוצמה אווירית, ביכולות ימיות או בפריסה צבאית גלובלית. לכן היא מחפשת צורה אחרת של כוח: היכולת להפוך נחיתות חומרית לעמידות מדינית.
אין להפוך את הדיפלומטיה האיראנית למיתוס. היא כשלה לא פעם, בין היתר כאשר העריכה בחסר את המחיר הכלכלי הפנימי של הסנקציות, את היריבויות בין מוסדות השלטון באיראן ואת עומק ההתנגדות הישראלית והאמריקנית לתוכנית הגרעין שלה. אך יש לה תכונה מרכזית אחת: היא אינה מבלבלת בין מהירות לבין ניצחון.
וושינגטון, לעומתה, מנהלת משא ומתן תחת משקלם של לוחות בחירות, מחזורי תקשורת, לחץ הקונגרס, תנודות בשווקי האנרגיה והצורך להציג הישג מוחשי במהירות.
מי נתון אפוא ללחץ גדול יותר? המדינה הנתונה לסנקציות זה עשרות שנים, או הדמוקרטיה הנדרשת להציג תוצאה לפני מערכת הבחירות הבאה?
הזמן: הנשק הבלתי נראה של הרפובליקה האסלאמית
טהראן הבינה כי במשא ומתן מתמשך, הצד חסר הסבלנות הוא לעיתים קרובות זה שמשלם יותר כדי לצאת מן המבוי הסתום.
איראן יודעת שהזמן פועל אחרת על כל שחקן. עבור וושינגטון, היעדר הסכם עלול להפוך במהירות לבעיה פוליטית. עבור אירופה, הוא יוצר משבר דיפלומטי וכלכלי. עבור ישראל, הוא מעמיק את החרדה הביטחונית. עבור מדינות המפרץ, הוא מגדיל את סכנת הערעור האזורי. עבור טהראן, לעומת זאת, הזמן עשוי להרחיב את מרחב התמרון, בעיקר כאשר המעצמות המערביות חלוקות ביניהן באשר לדרך הפעולה.
התקדים של הסכם 2015 מאיר את התמונה. ה־JCPOA נבנה כמנגנון של פיקוח, הגבלה ואימות. לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית נועד תפקיד מרכזי בו. אך ההסכם נשען גם על הנחה פוליטית שברירית: שארצות הברית תישאר מחויבת אליו לאורך זמן.
הפרישה האמריקנית ב־2018 מוטטה את ההנחה הזאת. היא גם העניקה לטהראן טיעון דיפלומטי מתמשך: מדוע לקבל ויתורים בלתי הפיכים מול מעצמה שיכולה לפרוש באופן חד צדדי מהתחייבות בינלאומית?
איראן אינה מחפשת רק הסרת סנקציות. היא מבקשת שכל מסגרת דיפלומטית עתידית תהיה הפיכה דיה כדי לשמר את חופש הפעולה האסטרטגי שלה.
המשא ומתן כתיאטרון של לגיטימציה עבור איראן
משא ומתן אינו מתקיים רק בחדר סגור. הוא מתנהל במקביל מול דעת הקהל, בעלות הברית, השווקים, המוסדות הבינלאומיים והשחקנים החמושים ברחבי האזור.
טהראן מבקשת שוב ושוב להצטייר כצד המוכן לדיאלוג, אך מושפל בידי דרישות מוגזמות. וושינגטון מבקשת להצטייר כמעצמה המגינה על מניעת הפצת נשק גרעיני ועל יציבות אזורית.
מי מפוצץ את השיחות? מי מציב דרישה בלתי אפשרית? מי מסרב למנגנוני פיקוח? מי מאיים על היציבות האזורית? מי באמת מבקש למנוע הסלמה?
השאלות הללו מכריעות, משום שהן קובעות את יכולתו של כל צד לשמר את שותפיו. הדיפלומטיה האיראנית אינה מכוונת רק כלפי ארצות הברית. היא מכוונת גם כלפי אירופה, רוסיה, סין, המעצמות המתעוררות, דעת הקהל בדרום הגלובלי והחברות הערביות.
מטרתה של איראן אינה בהכרח לשכנע את כולם. לעיתים די לה למנוע את התגבשותו של חזית אחידה מספיק כדי להפעיל עליה לחץ מכריע.
נקודת העיוורון האמריקנית
האסטרטגיה האמריקנית מול איראן הצטמצמה לא פעם לבחירה בין הסכם חלקי לבין עימות צבאי מסוכן. הדיון המערבי באיראן מתנהל לעיתים קרובות כאילו קיימות רק שתי אפשרויות: הסכם דיפלומטי בלתי מושלם או עימות צבאי. הניגוד הזה אמיתי, אך הוא אינו מספיק.
יש לשאול שאלה שלישית: איזה סדר אזורי יכול להפוך את האסטרטגיה האיראנית לפחות משתלמת?
הרפובליקה האסלאמית פיתחה תפיסה של עומק אסטרטגי, הנשענת על רשתות השפעה, שותפים חמושים, שליחים פוליטיים ויכולת להרחיק את העימות מגבולותיה. הארכיטקטורה הזאת אינה תלויה רק בפרויקט הגרעין. היא נשענת גם על חולשתם המוסדית של כמה ממדינות האזור, על קריסת איזונים ערביים מסוימים ועל כישלונן של המעצמות המערביות להציע מסגרת ביטחונית אזורית יציבה.
לכן טעות היא לחשוב שהסכם גרעין, גם אם יהיה מוצק, יפתור לבדו את הבעיה האיראנית. הוא יכול לצמצם סיכון מרכזי, כלומר את סכנת ההפצה הגרעינית, אך לא יפתור בהכרח את התחרות האזורית, את פרויקט הטילים, את השפעתן של רשתות חמושות או את מלחמת המידע.
מן הצד השני, טעות הפוכה היא להניח שלחץ צבאי מסוגל למחוק לצמיתות את המניעים האסטרטגיים של איראן. תקיפה יכולה לעכב, לשבש או לפגוע ביכולות מסוימות. אך היא אינה עונה בהכרח על השאלה המדינית המרכזית: איזה התנהגות מבקשים להשיג מטהראן לאחר הפעלת הכוח? היעדר תשובה ברורה לשאלה הזאת הופך את העוצמה הצבאית לכלי טקטי, מבלי לייצר אסטרטגיית יציאה אמינה.
איראן אינה שחקן רציונלי לחלוטין או הומוגני. המערכת שלה חוצה מתיחויות בין מוסדות ביטחוניים, סמכויות דתיות, דיפלומטים, טכנוקרטים, מעגלים כלכליים ודעת קהל.
האינטרסים של משמרות המהפכה אינם חופפים תמיד לאלו של משרד החוץ. צורכי הישרדותו של המשטר אינם בהכרח זהים לצורכי צמיחה כלכלית או להשתלבות בינלאומית.
יש גם להימנע מקריאה תרבותית פשטנית, כאילו לאיראן יש גאונות דיפלומטית נצחית. סבלנות אסטרטגית אינה מהות לאומית. היא קודם כל תוצר של אילוץ: כאשר מדינה אינה מסוגלת לכפות את רצונה באמצעות כוח קונבנציונלי, היא לומדת להשתמש בזמן, בפילוגים אצל יריביה ובאי ודאות.
ארצות הברית אינה סובלת רק מחוסר הבנה של איראן. לעיתים היא סובלת מהיעדר דוקטרינה יציבה באשר למה שהיא מבקשת להשיג במזרח התיכון.
האם היא רוצה למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני? לצמצם את השפעתה האזורית? להגן על ישראל? לייצב את מדינות המפרץ? להפחית את נוכחותה הצבאית באזור? לשקם אמינות דיפלומטית?
המטרות הללו יכולות להשלים זו את זו, אך הן גם עלולות להתנגש זו בזו. מעצמה שאינה מדרגת בבירור את יעדיה נעשית פגיעה מול מעצמה חלשה יותר, אך ממוקדת יותר. הקרב האמיתי אינו על כוח, אלא על אסטרטגיה
איראן אינה מצליחה משום שהיא חזקה יותר מארצות הברית. היא מצליחה כאשר יריבותיה מבלבלות בין עוצמה לבין אסטרטגיה, בין לחץ לבין חזון, בין דחיפות פוליטית לבין סבלנות היסטורית.
השאלה האמיתית אינה אם וושינגטון מסוגלת לגבות מחיר מטהראן. היא מסוגלת לכך. השאלה הקשה יותר היא אחרת: האם ארצות הברית יודעת איזה סדר מדיני, ביטחוני ודיפלומטי היא מבקשת לבנות לאחר שהמחיר ייגבה?
כל עוד אין תשובה ברורה, כל סבב משא ומתן עלול להפוך לניצחון איראני נוסף, לא בשדה הקרב, אלא במרחב השקט יותר שבו נקבעים הזמן, הנרטיב והגדרת האפשר.
0 תגובות