במחוזות הדתיים נשמעות לעתים אמרות שונות בנוגע לצורך להחזיר את התנ"ך ליום יום ולהפוך אותו לאקטואלי ובעל מסרים עכשוויים. טיעון זה מניח שהתנ"ך שנכתב בתקופה עתיקה אינו רלוונטי מטבעו לתקופתנו ועל מנת להנגישו ללומד המודרני יש ליצור גשר פרשני בכדי שהתנ"ך "ידבר אלינו".
הנחת היסוד של תפיסה זו לוקה בחסר, שכן ידוע לנו מהגמרא שהרבה נביאים עמדו להם לישראל כפליים כיוצאי מצרים. אותם אלפי נביאים לא זכו להיכנס לקאנון התנ"כי. מה היה מפתח הסינון של אנשי כנסת הגדולה -עורכי התנ"ך?
מעיון בפרשת מינויו של שאול למלך על ישראל (שמואל א', ט') אנו למדים כי שאול שחיפש את אתונות אביו הלך לשמואל ה"רואה" לברר היכן האתונות. שאלה זו העוסקת בעניינים ארציים לגמרי מלמדת אותנו כי חלק מתפקידי הנביא היה לעסוק בעניינים יום-יומיים כדוגמת איתור חמורים אובדים.
אותם אלפי נביאים ונביאות ליוו את עם ישראל לאורך תקופת הנבואה והדריכו אותו בענייני הכלל והפרט היום יומיים ובכללם איתור חפצים אבודים, עצות ועוד. אולם רק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה, זהו הפרמטר היחיד לנוכחות של ספר נבואה בתוך הקודקס הנבואי.
אמור מעתה, כל עצמותו של ספר התנ"ך הוא מסרים נבואיים שאקטואליים לדורות, ואין שום צורך לבנות גשרים רעועים לחבר בין המסרים העתיקים לימינו אנו, אם זה בתנ"ך סימן שזה אקטואלי. מכאן יש ללמוד כי כל פעם שנפתח את ספר הספרים ונקרא את דבריהם הקדושים של הנביאים הפרספקטיבה שלנו תהיה של אדם הקורא מסר שהוא הנמען הישיר שלו.
עד לפני 500 שנה כל יהודי שלמד גמרא היה חייב להיות בקי בתנ"ך. הגהות "תורה אור" המפנות למקורות הפסוקים המצוטטים בגמרא נכתבו על ידי הרב יהושע בועז (איטליה, המאה ה16) ופטרו את הלומדים מן ההכרח להיות בקיאים בתנ"ך לפני לימוד הגמרא. אולם עד ימיו ולאחריהם כל לומד היה בקי בפסוקים המצוטטים בגמרא. בגמרא בקידושין דף ל' נפסק כי שליש מזמן הלימוד יוקדש למקרא. התוס' שם מביאים את דעת רבנו תם "שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (דף כד.) בבל בלולה במקרא במשנה ובגמרא דגמרת בבל בלול מכולם". כל כוונת ר"ת הייתה לפטור את הלומד מלהקדיש שליש מזמנו ללימוד מקרא. אולם אין בפסק זה לפטור את הלומד מידיעת התנ"ך ולימודו לגמרי.
לצערנו, תפיסה זו אינה נחלת החברה החרדית. ילד חרדי בעת לימודיו בבית הספר היסודי -החיידר, לומד בדרך כלל כחמש שעות בשבוע תנ"ך. ברוב המקרים המקצוע שייך לחטיבת לימודי החול של בית הספר הן בנוגע למיקום השיעור בחלק האחרון של יום הלמודים, והן בנוגע לזהות המורה המלמד אשר מוגדר כמורה מקצועי (בלע"ז "שרייבר"). מציאות זו גורמת לכך שאף במעט השנים בהן זוכה הילד ללמוד תנ"ך הוא יזלזל במקצוע ולא יזכה להעמיק בו. בהקשר זה יוצאי דופן הם המוסדות הלומדים בשיטת "זכרו" בהם יש דגש נרחב יותר על לימודי התנ"ך ושינונם.
כאשר הילד החרדי יסיים כיתה ח' ויתחיל את לימודיו בישיבה, התנ"ך יוחזר למדף ובמרבית המקרים לא יישלף משם יותר. תחום הלימוד הנ"ל יועבר מרשות הרבים לרשות היחיד, כאשר יחידי סגולה בישיבות ובכוללים ילמדו בכוחות עצמם ויוגדרו על ידי הסביבה כבחורים "מעניינים" אשר עוסקים בתחומי דעת תורניים נוספים מלבד ה"לומדע'ס" הישיבתי.
עולם הישיבות בחר לנתק את הקשר עם התנ"ך ולצמצמו לכלל לימודים לילדים בלבד. כתחליף החברה החרדית כרכה את גורלה עם הגמרא וההלכה בלבד. אופי לימוד הגמרא מתאפיין בפולמוסיות אשר מחדדת את החשיבה ומצליחה להכניס פיל בקופו של מחט (ולעתים אף להכשיר שרצים בק"נ טעמים…). התנ"ך באפיו הסיפורי - לירי מעביר מסרים ישירים, ערכיים ומובהקים יותר.
לא מן הנמנע כי בניית הקשר מחדש עם התנ"ך, ובניית תכניות לימודי תנ"ך לישיבות ייטיבו רבות עם החברה שלנו כאשר נלמד להקשיב למסרים האקטואליים של נביאי ישראל וליישמם בחיינו האישיים.
הכותב הוא מנהל כללי וחינוכי בישיבת "חכמי לב" ומנהל המכינה החרדית של האוניברסיטה העברית
0 תגובות