פותחים שנה

זמן אלול אינו מדד לכלום, הוא רק פרומו נוצץ ומתעתע / דעה

כשחשים מוצפים, אפשר להיזכר ב'אלול'. בימי ההתחלה. בתום ובהתלהבות. באותם פתקים שהונחו על השולחנות וגילמו בתוכם את החלומות הוורודים • מענדי קורטס, מעורכי 'כיכר השבת', בזווית אישית לרגל פתיחת זמן אלול (טור)

מענדי קורטס | כיכר השבת |
ישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד (צילום: חיים טויטו)

פיסת נייר קרועה, כמה חתיכות סלוטייפ מאולתרות ועט עובד שנמצא בסביבה בקושי אחרי מאמץ היו הפריטים שנזקקתי להם בדרך כלל כבחור ישיבה בימים שקדמו לראש חודש אלול.

איני יודע אם כך היה גם לפני שלושים שנה, אם באמת אין חדש תחת השמש, אבל בשש השנים שלי בישיבת 'תומכי תמימים', בלוד ולאחר מכן בכפר חב"ד - לא לפני שנים רבות מידי, שנות העי"ן - הדבר הראשון שבחור בישיבה בעל שאיפות ממוצעות עשה כשנכנס ל'זאל' (כך כונה אצלנו בית המדרש) ביום הראשון לפתיחת הלימודים, היה שרבוט שמו על פתק והדבקתו על שולחן נבחר במקום מיוחל. רצוי בפינה, בגומחה. ה'מסודרים' הצליחו לעשות זאת, בדרכים שונות, כבר מספר ימים קודם לכן.

את שמות החברים בשיעור א' בישיבה גדולה הכרנו באמצעות קריאת הפתקים שפוזרו על השולחנות. שנה קודם לכן, באלול של תחילת שיעור ג' בישיבה קטנה בלוד, הצלחנו קבוצת חברים מצומצמת להסתנן אל הזאל המשושה והגדול, מחלון סמוך לדלת חירום, כבר בשלהי בין הזמנים, ולמלא את השולחנות מאחורי 'התעלה' (מושג ישיבתי פנימי נכחד בלוד למקומות צדדיים בפאתי האולם) בשמותינו.

רק פרומו

אולי זו פעולה שולית, קטנונית, בעיקר חברתית, אבל היא מבטאת את מה ש'זמן אלול', בכל מוסד חינוך, מביא בעיקר בכנפיו עבור תלמידים: התלהבות. זמן לחלומות, ליצירת תקוות, למבט אופטימי.

זמן אלול אינו מדגם לתקופת שהות בישיבה. משום כיוון. אלול הוא סוג של פרומו נוצץ, הבטחה מלהיבה למוצר קסום, הצצה בלבד לעולם אמיתי. הנחיתה שלי בישיבה קטנה, באלול תשע"א, ילד נחלאי תמים שלראשונה בחייו יוצא מהבית אל מרכז הארץ, הייתה רכה, אפילו לא מורגשת. השבועות הראשונים באלול הרגישו בערך כמו קעמפ (או ישיבת קיץ). רק באמצע חשוון הבנתי איפה אני.

התחושה הזו חזרה על עצמה מאז בכל שנה. אלול הוא זמן של אופוריה. זמן שבו החשק בשיאו. יש בו בזמן הזה את המרכיבים שהופכים תקופה למוצלחת: זמן קצר (כשלושה שבועות), אחרי בין הזמנים, לפני בין הזמנים, ובדרך כלל גם לפני נסיעה לחגי תשרי בציון הרבי זי"ע בניו יורק, אין הצטברות מבחנים ממתינים. הכל חדש, נקי. דף חלק. הזדמנות.

כשאני נזכר היום ברגעים היפים בישיבה, והיו הרבה, אני נזכר בדרך כלל בימים של שלהי חודש תמוז. הימים שהם כנראה הנגטיב המוחלט ביותר לזמן אלול. ימים של מבחנים. של 'מבצע תורה'. של שינון אינטנסיבי של עשרות עמודי גמרא בעל פה. הם מסמלים יותר את האווירה הישיבתית היום יומית. את השגרה.

קל להיות תלמיד מצטיין בתקופת אלול.

לשאוב מהאופטימיות

אלול למעשה הוא רק משל: התחלה של דבר חדש, של תקופה חדשה בחיים, כמעט בכל פרט, היא מלהיבה, מבטיחה, אפופה באנרגיות חיוביות. אבל האנרגיות הללו, נרצה או לא, אינן נמשכות זמן רב.

אלול הוא זמן של אורות. התחלה היא תקופה של זוהר. חשוון הוא זמן שבו מופיעים הכלים. ההמשך כבר יותר שוחק.

אבל 'אלול' צריך להיות מודל. מודל בכל התחלה. בכל פרט. בכל נושא. ההתלהבות של 'אלול', ההתלהבות הבראשיתית, יכולה להישמר בזיכרון ולהישלף ברגעים של קושי ומשבר.

כשמרגישים מוצפים, אפשר להיזכר ב'אלול'. בימי ההתחלה. בתום ובהתלהבות. באותם פתקים שהונחו על השולחנות וגילמו בתוכם את החלומות הוורודים. בעיקר לשאוב קצת מהאופטימיות של אלול.

זה ה'אלול' שלי.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר