לפני כשנה, קיבלתי טלפון מאחד מרבני השכונות בעיר ב"ב: "תשמע, זה מקרה מאוד דחוף. זוג צעיר אשר נשואים בסה"כ כחצי שנה, הבעל פשוט יום אחד קם ועזב את הבית והוא לא מוכן לחזור הביתה עד להודעה חדשה. אשתו של אותו אברך התקשרה אליי בוכייה שאני אעזור לה, למה בעלה עזב את הבית? מה קרה לו?".
• מגזין שבועות המלא - כנסו עכשיו
"דיברתי עם האברך", המשיך לספר הרב, "והוא לא מוכן לדבר עם אף אחד ולא רוצה לשמוע אף אחד חוץ ממך, תדבר איתו בבקשה וכמה שיותר מהר, זה ממש הצלת נפשות".
פגשתי אותו עוד באותו יום, וכך הוא סיפר לי: "אני בטוח שאנשים חושבים שאני משוגע, איך אברך עוזב את אשתו בלי שום הודעה מוקדמת?! אז כן, כנראה זה מעשה קיצוני מה שעשיתי - שעזבתי בלי ללכת לטיפול, לדבר, להתייעץ. לא עושים כאלו דברים. אבל פשוט לא יכולתי, הרגשתי שאני הולך להשתגע, פשוט לצאת מדעתי".
"תשמע", המשיך האברך לגולל, "נולדתי בניו יורק, אימא שלי הייתה אישה מאוד קשה וקפדנית. ובעיקר היא הייתה מעירה לי הערות על ימין ושמאל, כמעט לא היה משהו שעשיתי שאימי לא הייתה מעבירה לי עליו ביקורת. רק מעירה, מתלוננת ודורשת למה אני לא טוב? למה אני לא בסדר? למה אני לא נקי? ולמה? ולמה? ולמה? כל מה שהייתי עושה הייתי שומע כמה זה לא בסדר ולא טוב. וכמה שניסיתי לעשות יותר טוב ולרצות יותר את אימא שלי הייתי מקבל יותר הערות.
זה לא היה מכוון רק אליי, אף אחד מהמשפחה לא ניצל ממדקרות פיה, היא הייתה מעבירה ביקורת על אבי, על אחיותיי, ועל אחיי.
הבטחתי לעצמי תמיד שלילדים שלי לעולם לא אעביר להם ביקורת והערות, אני רק אגיד להם כמה הם יפים וטובים ואין כמותם בעולם.
הביקורת ההרסנית של אימי נתנה את תוצאותיה באחים ואחיות שלי. שתי אחיות שלי ירדו מהדרך לגמרי ואח אחד עדיין רווק והוא מחפש את עצמו אי שם... הוא עדיין לא יודע מה זהותו.
סוף־סוף השם ריחם עליי, התארסתי עם בחורה ישראלית, הפגישות היו נפלאות היא הייתה בחורה נחמדה וטובה וברוך השם התחתנו. חלום של שנים מתגשם - לצאת מהבית שבו סבלתי לאורך כל־כך הרבה שנים. החתונה עברה בשלום, השבע ברכות עברו בשלום, ואז זה התחיל. אשתי התחילה להעיר לי הערות קטנות למה כך? ולמה כך? ולמה כך? היה כל־כך חשוב לי הנישואין האלו שרק שתקתי והייתי מתנצל בפניה על הטעות שהיה נראה בעיניה שעשיתי.
מצד שני אשתי לא אישה רעה בכלל, היא הייתה דואגת לי לכל מה שאני צריך, מבשלת לי אוכל טרי כל יום, הכול היא הייתה עושה לי ודואגת לי, רק משהו אחד שבר את נפשי לרסיסים - היא אישה ביקורתית. חשבתי שזה יעבור עם הזמן, אבל ככל שעבר עוד חודש ועוד חודש זה רק החריף. ההערות והביקורת של אשתי כלפי כל מה שעשיתי הלכו וגברו, היא לא הייתה מרוצה ולא היה לה טוב. הייתי מגיע מהכולל חמש דקות מאוחר היא הייתה מעירה לי. השפה בבית שלה הייתה ביקורת.
יום שישי אחד חזרתי הביתה מקניות לשבת הקרובה, עם סלים כבדים עמוסים כל טוב. ואז אשתי גילתה שאחד מהמוצרים שהיא אמרה לי להביא מהקניות - שכחתי אותו. כמובן שהיא התחילה שוב עם ההערות שלה: 'מה אתה לא רואה טוב? הרי הייתה לך רשימה! מה הבעיה לעשות קנייה פעם אחת נורמלית?'
אני כהרגלי שתקתי ואז אשתי אמרה: 'טוב, אם אתה לא יכול לעשות קנייה נורמלית אני אעשה זאת'. ויצאה החוצה לסופר לקנות את השמנת שהייתה חסרה לה לעוגה שהיא רצתה לאפות לשבת".
ממשיך האברך ומספר: "ישבתי באותו זמן על הכיסא ופתאום פרצתי בבכי היסטרי מטורף חסר מעצורים, הרגשתי שאני מאבד שליטה, ואז אמרתי לעצמי: 'מה אשתי תמשיך לעשות לי מה שאימא שלי עשתה לי כל החיים? אני כבר לא יכול, עדיף לי לחיות לבד בלי כלום אבל לחיות חיים רגועים ושקטים!'
הרגשתי שאני יוצא עוד שנייה מדעתי. כל הכאב של כל השנים שלא טופל, צף ועלה. לא יכולתי לחיות מחשבתית שאני הולך לעבור את חיי עם ביקורת.
היום אני חושב שזה היה טעות של שנייה בשיקול הדעת, אבל פשוט קמתי בטירוף ויצאתי מהבית. ליד הבית שלנו יש תחנת אוטובוסים שיש בה גם קווים שנוסעים לצפון. פשוט עליתי על האוטובוס שנוסע למירון ושם הייתי באותה השבת. אני מבין שלא מתנהגים כך ויש דרך לדבר ולהסביר וללכת לטפל ולא בורחים. אבל הייתי באותו זמן בסערת רגשות חזקה.
אני רוצה לחיות עם אשתי ואני מצטער על איך שברחתי, אבל רק משהו אחד אני מבקש שהיא פשוט תפסיק להעיר לי כל הזמן אני לא מסוגל לחיות כך".
היה זה תהליך ארוך אבל ברוך השם אותו זוג חי היום בשלום ושלווה.
יש משהו אחד שראיתי שהורס כל חלקה טובה, בין בזוגיות בין בחינוך ילדים - להעביר ביקורת שוב ושוב. כמובן שאפשר לומר הערה לשני בצורה מכובדת ויפה, ולא בשעת כעס חלילה, אבל כאשר אתה באופן עקבי מעיר לשני אי אפשר לבנות על זה כלום.
איך אתה יכול לאהוב אדם שהוא מעיר לך ומוצא כל הזמן את הפגמים שבך? אז נכון, לפעמים דברים מרגיזים אותנו מאוד אצל בני הזוג שלנו, אבל אי אפשר כל הזמן להעביר ביקורת לשני זה חותך לשני את הנשמה כמו סכין בגוף חי.
אבא, אימא, בעל, אישה - יכולים לקנות מתנות, להגיד מילים טובות לשני, לכבד, לדאוג לשני, אבל בביקורת הרסנית הכול נהרס.
החיים זה לא שחור לבן. אבל אם יש דבר שהוא שחור לבן בעיניי זה הביקורת - אם אתה מעביר ביקורת לשני אז כל הטוב שתעשה לשני לא יעזור.
פעם הגיע אליי יהודי אחד ואמר לי: "אני לא מבין למה אשתי לא אוהבת אותי?! אני מעניק לה כל חיי מה שהיא רק רוצה - בגדים חדשים, פאות, כל מה שהיא רק מבקשת אני נותן לה. אז למה אני מרגיש שאשתי לא אוהבת אותי? למה אני רואה שאשתי פחות רוצה אותי, לא בא לה להיות בקרבתי?!"
שאלתי אותו רק שאלה אחת, תגיד לי: "אתה מעביר ביקורת על אשתך? על האוכל שהיא הכינה, על איך שהיא שטפה, על הניקיון, על איך שהיא התלבשה".
הוא שתק למשך דקה ואז הוא אמר בשקט: "יכול להיות שאתה צודק". "תקשיב", הסברתי לו, "גם אם תביא לה מיליון דולר זה לא ישנה לה כלום. אם אתה מבקר את אשתך היא נעשית האישה הכי עצובה בעולם. אתה פגעת באישיות שלה נתת לה להרגיש שהיא אפס, שהיא כלום, שהיא לא בסדר".
"אתם רוצים זוגיות מוצלחת? אתם רוצים ילדים טובים ובריאים בנפשם? תעשו רק דבר אחד, בעצם אל תעשו משהו אחד, וזה - אל תעירו כלום ואל תבקרו".
גם אם הביקורת מוצדקת אני לא מכיר אדם שהשתנה במשהו אפילו הכי קטן בגלל שהעבירו עליו ביקורת והעירו לו שוב ושוב.
יש דרך מיוחדת איך להעביר ביקורת, וכאשר אין ברירה אומרים את הביקורת בצורה עקיפה. אומרים אותה כאשר אתה מחמיא לשני לפני, ואז את הביקורת אומרים בצורה עדינה. כמובן שישנם עוד כללים איך להעביר ביקורת נכונה. אבל רק להעביר שוב ושוב ביקורת על בן הזוג ועוד לפני הילדים אין יותר נפץ מזה להריסת חיי הנישואין.
שבת שלום לכל עם ישראל היקרים.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות