לפני כחצי שנה פגשתי יהודי יקר. וכך סיפר לי: אני בן שלושים ושש. אני נשוי באושר ועושר. ילדים מתוקים. יש לי אישה טובה ומכילה מאוד. יש רק משהו אחד – שבשנים האחרונות משהו קרה לי, ולאשתי זה קצת מפריע. היא לא מעירה לי, "היא רק אמרה לי מספר פעמים שבגלל חינוך הילדים אולי כדאי שאני אשתדל – רק בשבילם".
והוא המשיך לספר, ופתאום הרגשתי שהוא לא מדבר רק על עצמו – אלא על עולם שלם שנחנק בשתיקה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
למדתי באחת הישיבות החשובות והמפורסמות. החינוך שקיבלתי שם היה: תורה, תורה, תורה. אם אני לומד ברצינות מהבוקר בהתמדה עד שעת לילה מאוחרת – אז אני שייך. אז אני שווה משהו. ואם לא – אני לא שווה כלום. זו ההרגשה שקיבלתי. ראש פיצוץ אין לי. ואם אהבתי ללמוד? אני אגיד שכן. אבל רק חצי יום – ככה. אבל אצלי בישיבה – מי שלא למד רציני – נחשב ככלום. כבזוי.
אז בכוחות לא שלי – המשכתי ללמוד וללמוד. רק בשביל שאולי, אולי – ארגיש שאני שווה משהו. שאני מישהו. לא חשבתי בחיים לעזוב את הישיבה. גם בגלל המעמד החברתי. אחים שלי למדו בישיבות הכי טובות. אבא שלי ר"מ בישיבה. וגם בשידוכים – החדירו לי: תלמד רציני – תקבל דירה, תקבל שידוך טוב. לא תלמד, לא תשקיע – תקבל שידוך סוג ג'.
וכך – במשך כל השנים שהייתי בישיבה – קרעתי את נפשי, רוחי ונשמתי – כדי ללמוד. אבל נפשי לא יכלה לזה. אהבתי ללמוד – אבל לא שעות על גבי שעות. לא לעמוד תחת לחץ של מבחנים. ולא לכתוב מחברות שלמות של סיכומי גמרא, ראשונים ואחרונים. אהבתי לשיר. אהבתי לנגן. אהבתי להרגיש את אלוקים דרך הלב – לא רק דרך הדף.
אז בימי בחורתי – לא קלטתי עדיין מה אני עושה לעצמי. הייתי בתוך הסרט, כמו שאומרים. הייתי בתוך הסרט שאם אני לא לומד – אין לי שייכות לתורה. אז אני כלום. אפס אפסים. ככה, שנים – סחבתי מעל כוחותיי.
והגיע זמן שידוכים. ובאמת – קיבלתי שידוך טוב. וגם, לשמחתי – קיבלתי דירה בבני ברק. אבא שלי, ביום שהתארסתי, אמר לי: אתה רואה? אם קושרים את עצמך לתורה – מקבלים הכול.
התחתנתי. ובאמת – קיבלתי אישה טובה. לא רק אישה "טובה" במובן שהיא מוכנה לעבוד מהבוקר עד הלילה כדי שאני אלמד תורה – אלא גם אישה טובה במידות, באכפתיות. באמת – אישה מיוחדת.
התחלתי ללמוד בכולל, אבל כנראה – עומס של שנים החל לתת את אותותיו. הרגשתי שאני כבר לא מסוגל יותר ללמוד כמו פעם. אבל הייתי כבר דמות אחת: אני – הבחור המתמיד, זה שקשור לתורה ולא אכפת לו כלום חוץ מללמוד.
מה אני אעשה? וכך נמשכו חיי. לא סיפרתי כלום לאף אחד בעולם. את אשתי לא רציתי לצער. היא עבדה כמעט 24 שעות ביממה – עבדה 9 שעות מחוץ לבית, ואחרי זה גם טיפלה בילדים, כדי שבעלה הצדיק, יוכל לשבת וללמוד.
אבל בסוף – נשברתי. זה היה לילה אחד. ישבתי עם אשתי על הספה בבית. והתחלתי לבכות בדמעות. אמרתי לה: אני אוהב אותך. את חשובה לי. ואכפת לי ממך. אבל אני מרגיש שקשה לי ללמוד יום שלם בכולל. אני יכול ללמוד רק חצי יום.
זה היה נראה שאשתי קיבלה איזה שוק. אבל אשתי – אישה חכמה וטובה. היא הסתכלה לתוך עיניי – ואמרה לי בשקט, אבל הרגשתי שזה בא עם צער גדול: אם אתה ממש לא מסוגל – אז תלמד חצי יום. אני אוהבת אותך ככה.
הרגשתי כמו אבן שחורה גדולה יורדת מעל ליבי. היא לא הבינה למה אני בוכה. לא סיפרתי לה על כל שנות בחורתי. על המלחמה שאני נלחם – נגד עצמי. רק כדי להיות משהו.
עזבתי את הכולל. ועברתי לכולל של חצי יום. זה היה כמו רעידת אדמה – לחמי. לאבא שלי. לכל מי שחשב שאני "אברך אמיתי". אבל הרגשתי – שאם אני רוצה להישאר שפוי – אני חייב לעשות מעשה.
התחלתי לעסוק בתחום המסחר. והייתה לי בזה הצלחה גדולה. וכך, לאט לאט – עזבתי גם את הכולל בכלל. אבל בפנים – בתוך תוכי – עדיין האמונה: שאם אני לא לומד – אני בעצם כלום.
ההרגשה העמוקה שהחדירו בי: שרק אם אני לומד – אני משהו. אם לא – אני כלום. ואפס. וזה שעזבתי את הכולל – גרם לי נפשית להרגיש שאני לא שווה כלום. שממילא – אני לא שווה. אז מה זה משנה.
ואז – התחלתי לזלזל גם בתפילות. וכך, לאט לאט… אולי הייתי נראה חרדי מבחוץ – אבל הרגשתי שאני ריק מבפנים. אמרתי לעצמי: אני ממילא כלום. אני לא קשור לתורה. אז זהו.
ואז אשתי, שהיא אישה מיוחדת – אמרה לי: לפחות בשביל הילדים. תראה להם שאתה לומד קצת. למען חינוך הילדים.
אני מספר את הסיפור הזה – בכאב גדול. חינוך לקשר לה' יתברך – אסור שיהיה בצורה כזו: שרק אם אתה לומד רציני – אתה משהו. ואם לא – אז אתה כלום. וישנם גם במגזרים אחרים – שגם שם החינוך הוא: עשית עבירה מסוימת? אז אין לך תשובה. אתה כלום.
ואני אומר – שאנחנו בשנת 2025. ואם אנחנו רוצים שהדור ימשיך להיות בקשר אמיתי עם בורא עולם – הגישה חייבת להשתנות.
הקשר – צריך להיות רגשי. עמוק. חי. אמיתי. הצלחה לא נמדדת בכמה אתה לומד או מתמיד. הצלחה לא נמדדת אם אתה מחדש חידושים. הצלחה נמדדת – בכמה אתה מרגיש קשר, שייכות, אהבה, אמת – למה שאתה עושה.
לא הצלחה בבחינות, לא לימוד עד מאוחר בלילה, לא שעות רצופות של גמרא. הבחור צריך באמת להתחבר למה שהוא עושה. ובפרט – וזה הכי חשוב – לא לחנך אותו לרעיון ש"רק אם אתה לומד – אתה שווה משהו. ואם לא – אתה לא שווה כלום."
עדיין – זה החינוך ברוב הישיבות. אבל אם נסתכל לטווח קצת רחוק – זה לא יעבוד לאורך זמן. כשהבינה המלאכותית משתוללת, כשאתה יכול להשיג בהינף יד כל מידע, כשאנשים מחפשים הנאות אחרות – הקשר הרגשי לה' – הוא זה שיחזיק.
לימוד תורה הוא לא תחרות. וקשר לה' – זה לא שחור-לבן. עשית עבירה? אז אין תשובה? זה לא חינוך שיעבוד. והמציאות מראה – עד כמה השיטה הזו פשוט לא עובדת. לא לעומק. ולא לטווח רחוק.
בישיבות – צריכים לעשות כל שביכולתם, שבחורים – גם אלו שלא לומדים ומתמידים – ירגישו סיפוק, הנאה, שייכות. קשר אמיתי לאלוקים. ואל תגידו לי: יש ישיבות פחות חזקות – שאלו ילכו לשם. אני מכיר אברכים – שבחוץ נראים חרדים. אבל נשמתם – אי שם.
קשר לאלוקים – יכול להיות בתורה. אבל גם בשבירה, במעשה טוב, בהתבודדות, בשמירה על גוף ונפש בריאה, בנתינה, ובאהבה. אל תחנכו לקיצוניות. כי יש אנשים – שזה לא מחזק אותם. זה שובר אותם. גורם להם להפסיד הכול. לעזוב הכול.
קשר לאלוקים – הוא לא פרס למתמידים.
הוא לא רק תוצאה של עשר שעות לימוד ביום,
לא רק פועל יוצא של סדר שלישי או מבחן מצטיין.
לפעמים –
דווקא כשאתה נשבר, כשהלב לא עומד בעומס, כשהאמונה שלך נסדקת,
כשהדמעות יורדות ואתה לא יודע בכלל מה לומר – שם, במקום ההכי חשוף –
הוא נמצא איתך. לא שופט. לא מעניש. לא שואל "למה לא החזקת".
רק נשאר. איתך. קרוב. שותק.
הקשר לה' לא נמדד רק כשאתה מצליח – הוא מתגלה כשאתה אמיתי.
ואם אתה מרשה לעצמך להיות כנה מולו,
גם כשאתה שבור – אז אתה לא רחוק. אתה אולי הכי קרוב שהיית אי פעם.
דת – היא לא פחד. היא אהבה. חמלה. רחמים. עונג. רגש. נכון, יש קשיים. צריך גם להתגבר. אבל החינוך – צריך להיות בדרך הזו.
וזה כבר לא רק הסיפור שלי. זה גם הסיפור של אלפי אנשים שקוראים עכשיו את השורות האלו: אולי אתה עכשיו אברך. אולי היית פעם. אולי אתה מרגיש שוויתרת, אבל בלב – אתה עדיין מחפש קשר. רק בלי שירסקו אותך בדרך.
אז תדע – אתה לא לבד. הלב שלך חשוב. גם אם אתה לא מסיים מסכתות.
ולא לשכוח את הילדים: ילד שלא מצליח ללמוד – כבר בגיל תשע מרגיש שהוא לא שווה. ילד שלא זורם עם השיטה – מרגיש זר. וכשמישהו מרגיש זר בעולם של קדושה – הוא בורח. לפעמים – לכל החיים.
אני לא בא לקטרג. אני בא לבקש. חנכו לקשר, לא להישג. חנכו לאמת, לא לפוזה. תנו לבחור – גם אם הוא לא מתמיד – מקום בלב של התורה.
והיום? היום אני כבר לא בכולל. אבל אני מתפלל. אני מדבר עם ה'. אני מרגיש שיש לי מקום. שיש לי לב. ושמותר לי – להיות אני. והלב הזה – התחיל סוף־סוף להחלים,
אני לא מתמיד. אבל אני אדם מאמין. אני מדבר עם ה'.
והוא שומע גם אותי –
אפילו אם לא סיימתי דף יומי. סיים היהודי את סיפורו.
אני כותב את זה בשביל כל אותם הבחורים הצעירים –
שיושבים עכשיו בישיבה,
בשולחן השלישי מצד ימין,
ולבושים בדיוק כמו כולם,
אבל בלב – הם מרגישים שהם נכשלים.
שהם חלשים.
שהם לא מצליחים להחזיק ראש.
שהם רק מתאמצים להסתיר כמה הם נשברים מבפנים.
בחור מתוק בין שבע עשרה,
שכל מה שהוא רוצה זה להרגיש שייך,
אבל הוא לא מצליח ללמוד רצוף 10 שעות,
והוא כבר בטוח שמשהו בו דפוק.
ולא. הוא לא דפוק. הוא פשוט בן אדם.
ואם לא נגיד לו את זה –
הוא יתחיל לשנוא את עצמו.
ואחר כך – גם את התורה.
ולפני כמה שבועות קיבלתי מכתב מבחור אחרי שיחה קצרה.
הוא כתב לי:
"מרדכי, אני בן 19. אני לומד בישיבה חזקה. כולם חושבים שאני בן עליה. אבל האמת? אני כבר חצי שנה לא מאמין בעצמי. אני שונא את עצמי. כל פעם שאני נרדם בסדר – אני מרגיש שאני לא ראוי בכלל להניח תפילין."
הוא לא כופר. הוא פשוט ילד עם לב פצוע.
והוא רק רוצה שיראו אותו באמת.
אני לא נגד ראשי ישיבות. חלילה. אני מודה להם. אני רק מבקש –
תביטו בעיניים של הבחור, לא רק בגמרא שלו.
אל תחפשו רק הישגים – תחפשו את הלב.
כי בלי לב – גם תורה לא נשארת.
הגיע הזמן שנפסיק למדוד נשמות לפי שעות לימוד.
הגיע הזמן שנפסיק לקרוא לזה "ירידה" –
כשבעצם מדובר בילד שזועק לאהבה. כי גם מי שלא לומד שמונה שעות ביום,
יכול להיות בן אהוב של מלך.
ואלוקים?
הוא לא שואל כמה סיכומים כתבת –
הוא שואל: איפה הלב שלך.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל – הקדושים והאהובים.
שתמיד תרגישו שיש לכם מקום, גם אם אתם לא מושלמים.
כי בשביל אבא שבשמיים – אתם תמיד אהובים.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות