עוד לפני שהתחלנו את סבב הראיונות הקצר בעיר הקודש ירושלים עם בני הישיבות הקדושים, פורסם מכתבו של עורך הדין איציק בונצל, אביו של החייל הקדוש עמית בונצל הי"ד שנפל על קידוש השם.
יצחק בונצל, כאיש מאמין וירא, פנה לאחרונה לראשי הישיבות בבקשה אחת פשוטה ומובנת לכאורה: לבטל את בין הזמנים של חודש אב. עורך הדין בונצל נימק את בקשתו בפשטות: אם בני הישיבות הם למעשה "החטיבה החרדית", אזי מן הדין שהחטיבה תמשיך לפעול בזמן מלחמה - גם בבין הזמנים.
בראיון שהעניק עורך הדין בונצל ל'כיכר השבת', הוא הבהיר: "אני לא בא בביקורת אלא בקריאה. במצב הנוכחי, כשיש חללים ופצועים בכל יום, לא נכון שבתי המדרש ייסגרו למשך שלושה שבועות. צריך לצמצם את ימי החופשה, לחלק עומסים, ולהבטיח שהתפילות והלימוד יימשכו".
בונצל ציין כי יש לו בן בכור הלוחם כיום בצנחנים, שחזר ללחימה מיד לאחר תום ימי השבעה של אחיו, על אף שהוא מוכר כאח שכול. לדבריו גם חיילים לא יוצאים לחופשות מלאות – רק ליומיים או שלושה, זה לא זמן להתאווררות, כל החזיתות צריכות להיות מגויסות.
את השאלה הקשה הזו יצאנו לשאול - את בני הישיבות בכבודם ובעצמם.
קשה לדעת בבירור מה באמת מרגישים בני התורה העמלים על הוויות דאביי ורבא בימים אלו של מלחמה.
האם מתגנבת בכל זאת איזו שהיא "מחשבת כפירה" בסגנון "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? האם הנושא הזה בכלל מעסיק אותם? או שאולי הם אכן מרגישים חלק מהמערכה, משום היותם מחזיקים את העולם, את החיילים ואת בטחון עם ישראל בארצו באמצעות תלמודם?
ואם אכן נצא מנקודת הנחה שבני הישיבות מודעים לתפקידם האמיתי במלחמה מול האויב, כאן הבן שואל: איך יוצאים ל"חופשה", מהמלחמה האמיתית - "ידיו רב לו", מעסק התורה הקדושה שמקיים את העולם ובימים אלו - גם את החיילים היקרים שלנו בלב דיר אל בלח - לשלושה שבועות של חופש, עם הרבה פחות תורה בעולם.
יצאנו לבדוק.
בגלל הרגישות, נימנע כאן מלכתוב את שמה של הישיבה, או שמם המלא של הבחורים שהתראיינו לכתבה. רק נציין שהריאיון נערך בישיבה בירושלים - ומן השורה הראשונה.
על מנת לחדד את השאלה, חילקנו אותה לשניים.
איך אתה מרגיש עם זה שאתה יוצא לחופש, בזמן שחיילים נהרגים בעזה?
שאלה נוספת: מכיוון שאנו מאמינים בני מאמינים שהתורה היא זו שמגינה על החיילים בעזה, איך אפשר להסביר את ההוראה שלא לבטל את בין הזמנים?
הראשון לענות לנו היה איציק, תלמיד ועד רביעי באחת הישיבות האשכנזיות בירושלים, בה בחרנו לצורך הריאיון.
איציק נראה מהורהר מעצם השאלה, אך מהר מאוד הוא מתעשת ועונה: "יכול להיות שבאמת אתה צודק, אולי היה ראוי לבטל את בין הזמנים במצב הנוכחי".
מופתע מהתשובה החד משמעית, אני מנסה לדלות מבן שיחי המשך לתגובה המעניינת.
"תראה", הוא אומר לי, "ברור שאם נסתכל על זה בצורה עניינית, היה ראוי לכאורה לבטל את בין הזמנים מזה כמעט שנתיים", והוא מפרט: "קודם כל, זה באמת לא מתאים שבחורי ישיבה יסתובבו עם כובע מצחייה ותרמיל גב בדרך לבניאס, בזמן שלא הרחק משם יש לנו חיילים שלא יכולים להתקלח, לאכול מסודר או אפילו לישון", הוא מתאר בציוריות כואבת.
"אז על הטיולים הייתי מוותר השנה", הוא מציין. "לא לומדים בישיבה אבל אפשר להישאר בבית".
"ומצד שני", הוא מסתייג לפתע, "אני חושב שבחורי הישיבות לא היו מסוגלים להמשיך ללמוד בלי להישחק, ברצף ובלי יציאה כלשהיא משערי הישיבה". עם זאת, הוא חוזר ומדגיש: "אני מודה שהשאלה במקומה".
רגע לפני שאיציק מדגיש שגדולי ישראל לא הורו על ביטול בין הזמנים, מצטרף אלינו לפתע בחור נוסף שמבטל את הסוגיה בבחינת "קושיא מעיקרא ליתא".
"השאלה בכלל לא מתחילה", הוא יורה לעברנו מקצה גרם המדרגות המוביל לחדר האוכל.
"תסביר", אני פונה בבקשה לעבר הבחור מקיבוץ ב', שמתברר ששמו גם איציק.
בלי להתבלבל, הוא עונה לי: "אני ממש לא מזלזל חלילה בחיילים ובמה שהם עושים, אבל גם אלו שבחזית יוצאים לחופש פעם בכמה זמן. כבחור ישיבה לשעבר (מודה באשמה. י"ג) אתה יודע טוב טוב שמי שיושב ולומד כל היום שלושה ולפעמים ארבעה סדרים צריך גם הפסקה".
והוא מוסיף גם שיעור קצר בהשקפה: "אם היינו באמת מעריכים את לימוד התורה כ'מגנא ומצלא' עבור החיילים, ולא יוצאים מנקודת הנחה שבחורי הישיבה עושים פחות מאותם חיילים שאנחנו מאוד מעריכים על פועלם, השאלה לא הייתה כלל נשאלת".
"מה שאנחנו עושים זה הדבר הכי חשוב עלי תבל, ולכן צריך לדאוג לכך שהמפעל הזה יוכל להמשיך לתפקד. חיילים עייפים לא יכולים להילחם, ובחורי ישיבה שחוקים לא ילמדו כמו שצריך".
מהורהר מהתשובות המעניינות, אני מחפש בחור נוסף שייתן מענה לקושיא, ואולי גם זווית נוספת. ואז אני פוגש את שלמה.
שלמה, בחור ישיבה קלאסי ש"יושב ולומד" ובמקרה גם חתן מוועד שישי, אומר לי גם הוא שהוא מבין את השאלה אבל ממהר לענות תשובה דומה, בניסוח שונה, ובסגנון של "השקפה טהורה" (במלעיל).
"צריך להבין שבין הזמנים זה לא ענין של בילוי וחופשה. בחור ישיבה שלומד במשך זמן שלם ועושה 'שטייגען', יודע שבסוף יש את בין הזמנים בו יוכל להירגע ולנוח מעמל הלימוד. המטרה של בין הזמנים היא לא ליהנות. לפחות ככה אני רואה את הדברים", אומר לנו שלמה.
החתן שלנו (מתחתן רגע לפני אלול), ממשיך ומסביר: "בלי בין הזמנים, 'זמן אלול' הקרוב לא יהיה אותו 'זמן אלול'(!) ואני מוכן להתחייב לך על זה. גם התפילות בוקעות הרקיעים של 'ימים נוראים' לא יהיו אותן תפילות, אם הבחורים לא יקבלו את שלושת השבועות הללו שבין תשעה באב לראש חודש אלול".
שלמה מוסיף: "אם תבין למה אני מתכוון, תגלה שהשאלה בכלל לא מתחילה: כל בין הזמנים נועד לשרת את הזמן שאחרי. אם לא יהיה בין הזמנים - הלימוד לא יהיה באותה עוצמה בזמן אלול, וממילא, אני כבחור ישיבה מאמין שגם בין הזמנים שמיועד לתת כוחות לזמן הבא - עומד גם הוא לזכות החיילים, שאני עושה מה שצריך כדי לאגור כוחות לזמן הקרוב ולשטייגען שיהיה בע"ה".
בעודי שומע את דבריו המעניינים של שלמה, איש שיחי גולש לענייני 'השקפה'. "בא נעמיק בזה רגע", אומר לי שלמה, ומחזיר אותי באחת לשיחות ההשקפה הליליות בליל שבת בישיבה.
"הרי אסור לבטל אפילו רגע אחד מלימוד התורה. אדם מחויב ללמוד בכל רגע פנוי שיש לו. איך ייתכן אם כן", מקשה שלמה, "שיש 'בין הסדרים'? שיש דבר כזה בכלל 'בין הזמנים'? הרי באותם זמנים הבחורים בטלים מהלימוד...", הוא מקשה. לכאורה בצדק.
"אין זה אלא שגם בין הסדרים וגם בין הזמנים הם בעצמם סוג של "לימוד", הם 'מכשירי מצווה' לזמן הבא, וגם עליהם נקבל שכר! גם זה שבחור ישיבה יוצא לשלושה שבועות של נופש - מגן על החיילים היקרים שלנו", הוא טוען בפאתוס.
ניכר שלמולי עומד בחור ישיבה "בעל השקפה", שבין 19:00 ל-19:30 אכן למד מוסר במקום לפטפט במסדרון לפני מעייריב.
כאן המקום שוב להדגיש: גדולי ישראל שמפיהם אנו חיים, לא הורו על ביטול בין הזמנים - ואך ורק דעתם היא שתקבע את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.
עם זאת, מעניין היה לשמוע מה אומרים בני הישיבות עצמם על הרעיון לבטל את בין הזמנים, ואיפה עצם השאלה תופסת אותם.
במהלך השיחה הופתעתי גם מהמודעות הרבה שהפגינו בני התורה לאחינו שבעזה - לחיילים וגם לחטופים, בניגוד לתדמית המנותקת ש"מעניקים" להם אלו שבוחרים להשמיצם חדשים לבקרים.
כך או כך, ברור דבר אחד: גם גדולי ישראל לא התכוונו לבטל את לימוד התורה לחלוטין לשלושה שבועות חלילה, בזה, ודאי צודק מר בונצל.
ומכאן פנייה נרגשת לבני התורה היקרים: אל תשכחו ללמוד גם בבין הזמנים, החיילים בחזית צריכים אתכם גם כעת.
0 תגובות