בכל בין הזמנים חוזר הניגון: מהעלונים הקהילתיים ועד אתרי החדשות כולם גדושים במונולוגים וטורים של יועצים חינוכיים למיניהם העוסקים בשאלה הקבועה בכל פעם - שאלת יחסי הורים ובחורים ביחס להקפדה על מסגרת זמנים בבית.
הורים כאובים שמציפים שאלות כמו: "הוא לא קם ב-8 לשחרית, איך אנחנו צריכים להגיב?", "הבחור הולך לישון ב-3, מה אפשר לעשות?", או שאלות כמו "הוא לא לומד מספיק כמו שחשבנו, או לא לומד כמעט, האם להעיר לו?". השאלות כבדות משקל וראויות להתייחסות נאותה, הפעם, בחרנו להביא לכם את הזווית של בחור ישיבה, הטענות, התחושות והקולות.
(נדגיש: הכותב הינו בחור הלומד בישיבה גדולה, ומביא את הזווית מהמקום שלו, אך אין באמור התייחסות לבחורי ישיבות קטנות שלרוב עדיין במסגרת הבית ועדיין בגיל חינוך).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"הורינו היקרים,
בכל בין הזמנים חוזרת אותה המועקה כאשר אתם דואגים וכואבים מכך שאנחנו לא (מדי) מקפידים על שעות שינה וקימה, או זמני לימוד ותפילות ראויים. אני מבקש לומר לכם: אין לכם מה לדאוג, תסמכו עלינו, יש לנו שיקול דעת במה שאנחנו עושים.
והוא מסביר.
מה נשתנה מהישיבה?
באופן תמוה משהו, רובנו מנהלים חיים עצמאיים לחלוטין בישיבה (למעט העניין הכספי), מנהלים את הסדר יום, שעות קימה ולינה, שעות לימוד ושעות מנוחה. אבל כשאנחנו שם - בישיבה - אתם לא דואגים, לכל הפחות לא מתקשרים לוודא שקמנו ב-8 או שהלכנו לישון בלילה לפני 3. מה נשתנה?
כשאנחנו בישיבה, אתם סומכים עלינו שאנחנו מנהלים סדר יום בצורה המיטבית לחלוטין, נהנים לשמוע דברים שעשינו וחווינו, אבל אף פעם לא ממששים את הדופק סביב השעון לבדוק מי מתי ואיך (למעט חריגים), אז למה כשאנחנו בבית אנחנו חוזרים ליחס של ילדים? למה העצמאות שאתם מבינים שיש לנו בישיבה - נעלמת בין רגע כשאנחנו נוחתים בבית עם המזוודות?
לא באמת מכירים
לא נעים לומר, אבל היום הפער בין הורים ובחורים הוא גדול לאין ערוך מהעבר, כאשר אפילו פער של כמה שנים הופך לפער של דור - ואין תקשורת מספיק ברורה, כל דור והתדר שלו.
כלפי מה הדברים אמורים? הורים לא מספיק מכירים את הבן הבחור שלהם. (זה מתגלה בעיקר בזמן השידוכים, ולפעמים זה לא נעים, אך זו סוגייה אחרת). ההורים יודעים בעיקר דברים טכניים: איפה הבחור לומד, מי החברים ואיך האוכל בישיבה וכדומה, אבל אין להם גישה לעולם הפנימי שלו. איך הוא חווה את הישיבה? משברים ואתגרים שהוא מתמודד איתם, וכן הלאה.
וזה משליך על היחסים בימי בין הזמנים: ההורים, שרואים שהבחור שלהם לא לומד כמו שחשבו או לא מקפיד על זמני שינה וקימה - מצרפים את התמונה הקצרה שהם רואים בבית לחוסר הידיעה שלהם על תפקודו ומעשיו בישיבה - והם בטוחים שגם בישיבה הוא כמעט לא ללומד או לא מקפיד על זמני שינה וקימה. וככה קצת חשש וקצת דמיון - הופך למפלצת של דאגה.
על מה אתם חושבים
כדי לא להיות חצוף חלילה, נצטט כאן אנשי חינוך גדולים ממני: ברור שהדאגה היא דאגה מלאה לבן שלכם, הבחור היקר. השאלה מאיפה זה נובע: דאגה אמיתית לרוחניות הבחור או דאגה לתדמית שלכם. כואב לכם שהוא מתפלל אחרי זמן תפילה או שאתם מתביישים שהבחור שלכם מסתובב מאוחר בשטיבלאך? באמת כואבים שהוא לא מנהל שעות שינה תקינות או שאתם מובכים מהשכנים שרואים אותו מדבר ברחוב בלילה?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אם תסמכו עליו ותבינו שהוא מנהל עולם רוחני פנימי משלו ותדאגו רק לטוב המוחלט שלו - תוכלו להסיר דאגה מליבכם בימי בין הזמנים. הרבה נחת.
0 תגובות