בפגישה החמישית הבנתי שאני ורות לא באותו עמוד.
זה לא היה מהמקרים האלו בהם מתגלה פתאום סוד אפל ונורא, או שנחשף צד חדש וזוהר פחות באישיות של הבחורה. זו הייתה פשוט הבנה שהחלה לחלחל אליי כבר בפגישה הקודמת, שאנחנו יורים בחשכה. לא באמת חלמנו על אותו בית ובאותו סגנון, יותר ניסינו להתאים את עצמנו אחד לשני (את רוצה לגור בכפר יום אחד? וואו זה נשמע מקסים).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
באותו הערב, אחרי שהורדתי אותה סמוך לביתה בסיום הפגישה, נסעתי לביתי כשאני אפוף בהרהורים. היה לשנינו ממש נחמד כמו בפגישות הקודמות, והתחושה הקשה שלי הייתה שהיא מעוניינת לסגור, וחושבת שגם אני בכיוון.
לא הייתי מסוגל לומר פשוט 'לא' יבש לשדכנית, בידיעה שזה יפגע בה באופן חסר תקנה. הרגשתי שמגיע לה יותר מזה.
• • •
כשחניתי בכניסה לבניין גמלה בליבי ההחלטה לכתוב לה מכתב. במוחי רצו אינספור מחמאות כנות שיכולתי להכניס לתוכו, בתוספת הסיבה האמיתית בשלה החלטתי להוריד: לא חסרון שלה, אלא חוסר התאמה בינינו.
המשפחה שלי חיכתה במתח בבית. "נו איך היה?" שאלו מייד כשנכנסתי. סיפרתי להם שהחלטתי להוריד, ולמראה אכזבתם הברורה הסברתי את הסיבה. יחד עם זאת ביקשתי מהוריי שלא להודיע עדיין 'לא' לשדכנית.
כשהתחלתי בכתיבת המכתב, נכנסה לפתע אחותי לחדר. "מה אתה עושה?", תהתה. סיפרתי לה על ההתלבטות ועל הפתרון שמצאתי.
"אני מבינה את המחשבה, אבל אני לא חושבת שזה מה שהיא רוצה לראות", אמרה לי אחותי בעדינות אחרי השתהות קצרה, והוסיפה: "מניסיון".
השתתקתי מיד במבוכה. ידעתי היטב על מה היא מדברת: על הבחור עליו היא דיברה בהתלהבות במשך שבועיים, עד שבפגישה שחשבנו שהיא האחרונה הוא החליט להוריד. ימים אחר כך היא התהלכה בבית במצב רוח שפוף במיוחד, ולא פעם אף שמעתי אותה בוכה מאחורי הדלת. זה היה זכור כפרק קשה במיוחד בחיי המשפחה.
אחותי שברה את הדממה אחרי מספר שניות: "אתה יודע מה הכי כאב לי בסיפור הזה? זה שהוא לא דיבר איתי ישירות ובצורה כנה", אמרה. "ההודעה הלקונית של "היה לי מאד כיף אבל החלטתי שזה לא מתאים", הייתה פשוט סטירה בלחי אחרי כל הזמן הזה שבילינו ביחד".
לאחר מחשבה קצרה הוסיפה: "עוד דבר ששבר אותי ממש היה חוסר הידיעה. לילות שלמים הייתי נשארת ערה ושואלת את עצמי: למה? מה רע בי? במקרה שלך, שהסיבה להוריד את הבחורה היא טכנית ולא מעליבה, אני חושבת שאתה יכול לומר לה את זה בעצמך".
"זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות", הגבתי, אך היא נענעה בראשה בשלילה. "מכתב בעיניי זו בריחה מהתמודדות עם המציאות. אתה צריך לומר לה את הכל 'ברחל ביתך הקטנה'", הסבירה.
• • •
וזה מה שעשיתי בסוף. קבעתי עוד פגישה קרוב לביתה, ופשוט אמרתי לה את האמת בכמה משפטים, בלי למרוח במחמאות ריקות ובלי לתרץ תירוצים.
זה ללא ספק היה אחד הרגעים הכי קשים בחיי, הרגשתי ממש איך אני מזיע מהסיטואציה.
רות הייתה בהלם בהתחלה, אך בסופו של דבר היא מצאה את המילים. "אני מבינה אותך לגמרי. תודה שלא משכת את זה יותר מדי", היא אמרה בקול שקט.
נפרדנו בצורה יפה, וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו. כל הסיפור כאב לי ממש, אך מצד שני הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון.
• • •
כמה חודשים אחר כך התארסתי עם בחורה שהייתה בעיניי מושלמת, והתאימה לי בכל דבר ועניין. ב'ווארט' חגגתי בהתרגשות אמיתית, אך עדיין נשאר לי איזה בור קטן בלב מאותה בחורה שנאלצתי להוריד אחרי זמן רב יחסית.
בדרך חזור מהאירוע פנתה אליי אמי פתאום ברכב ואמרה כממתיקה סוד: "רוצה לשמוע פרט מעניין שלא רציתי לספר לך עד עכשיו?". הנהנתי בראשי.
המשפט הבא שלה הכניס אותי להלם. "מי שהציע לך את השידוך הזה הייתה למעשה רות", אמרה.
לא ידעתי איך לעכל את הידיעה. "באמת?", שאלתי כלא מאמין. "היא ממש פרגנה עליך", הגיבה אמי. זה היה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.
• • •
כשהתקרבנו אל הבית, אחותי שישבה לידי ברכב העיפה אלי מבט מחויך. "אתה חייב לי", אמרה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"על מה את מדברת?", תהה אבא שלי מהמושב הקדמי.
"שום דבר מיוחד. סתם מכתב אחד מיותר", עניתי במקומה.
0 תגובות