המבחן האמיתי • 'הכל על השולחן' עם ישראל שילה // מתוך עלון אחוותא מבית אחו..

ישראל שילה - סמנכ"ל אחוות תורה בטור מתוך עלון אחוותא (צילום: כיכר השבת)

פרשת בהעלותך מציגה לנו את משה רבנו בשני קצוות קוטביים של התנהגות, והניגוד ביניהם הוא המפתח להבנת המושג ענווה. מצד אחד, משה רבנו הוא דמות תקיפה, נחרצת ונועזת מאין כמוה. כשהוא נאלץ לעמוד מול פרעה, המלך החזק והמאיים ביותר בעולם העתיק, ולא ממצמץ. כשהעם מתלונן על המן ודורש בשר, משה פונה לקב"ה בדיבור חסר תקדים: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶךָ... הַאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יִלְדְתִּיהוּ?". מי מאיתנו היה מעז בסיטואציה שכזו לומר דברים כאלו לקב"ה? זו אינה דמות של אדם כנוע, שקט או חסר עמוד שדרה. משה יודע לצעוק, הוא מבין לחתוך דברים ולדרוש תשובות כשצריך.

אבל אז מגיע המבחן האמיתי, והוא מגיע דווקא מבפנים. מרים ואהרון, אחיו הגדולים, האנשים הקרובים אליו ביותר, אלו שליוו אותו מהינקות במצרים, מדברים בו סרה. הם מערערים על הבלעדיות שלו, מטילים ספק במנהיגותו ושואלים: "הֲרַק בְּמֹשֶׁה דְּבַר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֶּר!". ובשלב הזה משה שותק. הוא לא עונה, לא מתגונן, לא מסביר ולא נעלב. התורה לא משאירה אותנו במתח ומסבירה מיד את פשר השתיקה המפתיעה הזו: "וְהָאיִשׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

זהו עומק פסיכולוגי מדהים. משה מסוגל לשתוק מול עלבון אישי דווקא בגלל שהוא עניו. אדם בעל אגו יילחם בכל כוחו על כבודו, כי הזהות שלו תלויה במה שאנשים אומרים עליו. ברגע שמערערים על מעמדו, הוא מרגיש שהוא נמחק. אבל משה יודע בדיוק מי הוא ומאיפה הוא שואב את המשמעות שלו. הוא מבין שהוא בסך הכל כלי בתוך משימה אלוקית גדולה. המקום שלו בעולם אינו תוצאה של "פוזה" או של הכרה חברתית, אלא של שליחות. כשאדם מלא במשמעות פנימית, אין לו שום צורך להוכיח לאחרים שהוא יותר מהם. הוא פנוי לפנות מקום לאחר, ואפילו לספוג את חוסר ההבנה של הקרובים אליו. לא היינו יכולים להיות עם במדבר, אם הדמות המתווכת בינינו לבין הקב"ה תהיה בעלת אגו. דמות שכזו היתה שמה, גם בלי לשים לב, את עצמה בינינו לבין המשימה הגדולה וגורמת לנו להתבלבל. המנהיגות הענוותנית של משה, זו ששמה את עצמה במקום המיועד לה, נטולת אגו לחלוטין, היא זו שהצליחה להביא לידי ביטוי באופן הגבוה ביותר כיצד צריך להיראות מנהיג ומחנך ואיך משימה של להפוך לעם, הופכת להיות כל כך משמעותית בדרך אל הארץ המובטחת.

התובנה הזו קריטית במיוחד לעולם החינוך והמנהיגות. כמחנכים וכמנהלים, הפיתוי הגדול ביותר שלנו הוא לשים את עצמנו לפני המשימה. אנחנו רוצים שהתלמידים או הילדים שלנו יעריכו אותנו, ימחאו לנו כפיים ויראו כמה אנחנו חכמים ותלמידים לדעת לשתוק ולשחרר וצודקים. אבל ילדים מחזיקים ב"רדאר" משוכלל באגו הפרטי שלנו לזיופים. ברגע שמנהיג או מחנך פועל מתוך דחף של אגו וחיפוש אישורים, המערכת כולה הופכת למזויפת. התלמידים מזהים מיד מתי המורה נלחם על "כבודו האבוד" ומתי הוא נלחם על הערך של השיעור. ענווה בחינוך פירושה לשים את עצמנו מאחורי המשימה. לעמוד ביציבות ובתקיפות כשמדובר על העקרונות, על הדרך ועל טובת החניכים (בדיוק כמו משה מול פרעה ולהבדיל אלפי הבדלות מול הקב"ה), אבל כשאתה משוכנע בצדקת הדרך ומאמין במקום שבו אתה נמצא, אתה לא זקוק למחיאות כפיים כדי להרגיש קיים. אתה פשוט מנהיג.