מכתב מבחור שאמור להיות עכשיו בחור ישיבה:
אני חושב שהחגים הצילו אותי השנה.
לא בקטע הרוחני שאבא היה רוצה לשמוע ממני. פשוט כי בחגים אף אחד לא באמת בשגרה.
ערב חג, חול המועד, שוב ערב חג, שוב שבת. כולם רצים לקניות, מבשלים, בונים, מפרקים, אורחים נכנסים ויוצאים. אפילו מי שבדרך כלל יודע בדיוק איפה הוא אמור להיות בשמונה בבוקר, קצת מאבד כיוון.
ופתאום לא הייתי היחיד.
אף אחד לא הספיק להתעסק יותר מדי עם העובדה שכבר בחודש אלול הספקתי לעבור שלוש ישיבות.
בראשונה החזקתי שבוע.
מהשנייה ביקשו ממני "לקחת כמה ימים לחשוב".
בשלישית אני כבר לא יודע מי החליט ראשון שזה לא מתאים - אני או הם.
גם בבית איכשהו היה שקט יותר.
בערב סוכות אבא הסתבך עם איזה חיבור של הסכך, ואני הייתי זה שטיפס למעלה וסידר אותו.
אבא עמד למטה, הסתכל ואמר: "יש לך ידיים טובות".
אני לא יודע אם הוא זוכר שהוא אמר את זה.
אני כן.
אחר כך אמא ביקשה ממני לקפוץ להביא משהו מהמכולת. בערב השני של החג ישבתי עם האחים שלי בסוכה וצחקנו. אפילו שרתי קצת.
לכמה שעות הייתי פשוט אני.
לא "הבחור שעוד לא הסתדר".
לא "זה שצריך למצוא לו מקום".
לא הנושא שאבא ואמא מדברים עליו בשקט במטבח וחושבים שאני בחדר ולא שומע.
אני שומע.
כמעט תמיד.
בחגים גם לאמא לא היה זמן לשבת מולי ולהסתכל עליי במבט הזה.
אני מכיר אותו כבר בעל פה.
היא לא צריכה להגיד כלום.
אבל בדרך כלל היא כן אומרת.
"מה יהיה איתך?"
לפעמים היא מוסיפה: "אני באמת כבר לא יודעת איך לעזור לך".
ואני יודע שהיא אומרת את זה מכאב.
באמת יודע.
אבל אתם יודעים מה אני שומע?
שגם אמא שלי כבר לא יודעת מה לעשות איתי.
אבא אומר דברים אחרים.
אצלו זה בדרך כלל מתחיל ב:
"אני רק רוצה להבין."
ואז מגיעה השאלה שאני הכי שונא בעולם:
"למה אתה לא יכול פשוט...?"
פשוט לקום בזמן.
פשוט לשבת בסדר.
פשוט לא לענות.
פשוט לנשוך שפתיים.
פשוט ללמוד.
פשוט להחזיק מעמד.
פשוט להיות כמו כולם.
הלוואי שידעתי.
באמת.
יש משפטים שהורים אומרים בשתי שניות, ואחר כך הולכים להכין קפה.
הילד שלהם יכול להסתובב איתם שבוע.
פעם אבא אמר לי אחרי שעפתי ממקום מסוים:
"אם בכל מקום יש לך בעיה, אולי הבעיה היא לא כל המקומות."
הוא צדק.
כנראה.
זו בדיוק הסיבה שזה כאב כל כך.
כי גם אני כבר התחלתי לחשוב שאולי הבעיה היא אני.
לא משהו שעשיתי.
לא ישיבה שלא התאימה.
לא רב שלא הבין אותי.
אני.
הבעיה.
בסוכות לא דיברנו על זה כמעט.
מלבד כמה עצבים על זה שהתעוררתי כשהבית כבר היה באמצע היום, הכל עבר איכשהו חלק.
אמא אפילו צחקה איתי.
אבא שאל אם אני יכול לעזור לו לקחת שולחן לשכנים.
אחותי ביקשה ממני לתקן לה משהו.
לרגע הרגשתי שימושי.
זה נשמע לכם דבר קטן?
לי לא.
כי כשכל היום שואלים אותך למה אתה לא מצליח בדבר שהכי חשוב לכולם, אתה מתחיל לשכוח שיש דברים שאתה דווקא כן יודע לעשות.
ואז החג נגמר.
הבוקר שמעתי את הבית מתעורר מחדש.
הילדים לתלמוד תורה.
הבנות לבית הספר.
תיקים.
בקבוקים.
כריכים.
"נו, מהר."
"אתה מאחר."
"לקחת סוודר?"
השגרה חזרה.
שמעתי את הדלת נסגרת אחרי האחרון ונשארתי במיטה.
כבר הייתי ער.
לא רציתי לקום.
יש משהו מביך בלצאת מהחדר כשכולם יודעים שאין לך באמת לאן ללכת.
אבא נכנס.
הסתכל עליי.
אני חושב שהוא רצה להגיד משהו רגוע.
באמת.
אבל בסוף הוא אמר:
"מה אתה ישן ככה בנחת? אין לך ישיבה לחזור אליה?"
לא עניתי.
מה כבר יכולתי לענות?
שאני לא ישן בנחת?
שכבר שעה אני מסתכל על התקרה וחושב בדיוק על אותו הדבר?
שאני יודע שלחברים שלי (או יותר נכון לבני גילי שחלקו את אותו מוסד לימודים) יש העוד כמה ימים התחלה חדשה ואני עדיין תקוע באותו מקום?
שאני מקנא בהם?
כן, מקנא.
גם באלה שמתלוננים שהזמן תכף מתחיל.
גם באלה שאומרים שאין להם כוח לחזור.
גם בבחור שיישב עוד כמה ימים בספסל וישתעמם.
כי לפחות יש כיסא שמחכה לו.
לי כרגע אין.
והכי גרוע?
אני כן רוצה.
אני יודע שלפעמים מבחוץ זה נראה שלא אכפת לי.
אני צוחק.
אני מורח את הבוקר.
אני יוצא.
אני אומר "עזבו אותי".
אם מישהו מעלה שוב שם של ישיבה, אני מיד מוצא בה משהו לא טוב.
"המקום הזה חנוק."
"הרב הזה לא בשבילי."
"הבחורים שם מוזרים."
אני מומחה בלפסול מקומות שעוד לא קיבלו הזדמנות לפסול אותי.
כי אחרי כמה פעמים שאתה מגיע עם תקווה ויוצא עם המזוודה, יותר קל להגיד מראש שלא רצית.
אבל רציתי.
בכל פעם.
לפני כל התחלה אני אומר לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת.
אני אקום.
אני לא אתווכח.
אני לא אעשה שטויות.
אני אתחיל ללמוד כמו שצריך.
בשבוע הראשון אני אפילו מצליח לפעמים.
ואז מגיע יום אחד שאני מאחר.
מישהו מעיר לי.
אני עונה.
הוא עונה לי בחזרה.
אני כבר שומע בקול שלו את כל הקולות ששמעתי לפניו.
"אתה שוב מתחיל."
"מה יהיה איתך?"
"ככה לא מחזיקים מסגרת."
ופתאום אני כבר לא נמצא רק בתוך הוויכוח הזה.
אני נמצא בכל הוויכוחים שהיו לי אי פעם.
ואני עושה בדיוק את הדבר שהבטחתי לעצמי שלא אעשה.
הורס.
אחר כך בבית אומרים לי:
"אבל למה?"
אין לי תשובה טובה.
אם הייתה לי, אולי כבר הייתי פותר את זה בעצמי.
אני לא צריך שיגידו לי שלא אצליח בחיים אם אמשיך ככה.
אני כבר מפחד מזה לבד.
אני לא צריך שיסבירו לי כמה אני מאכזב.
אני רואה את הפנים שלכם.
אני לא צריך לשמוע על הבן של השכנים.
באמת שלא.
אני יודע שהוא קם כל בוקר בשש וחצי.
אני יודע שהוא כבר מסיים עוד מסכת.
אני יודע שהוא עוזר בבית בלי שמבקשים.
אם הייתי יכול להפוך להיות הוא בגלל ששמעתי עליו עוד פעם אחת - מבטיח לכם שכבר הייתי עושה את זה.
יש עוד משפט שאני לא יכול לשמוע:
"אנחנו עושים הכל בשבילך."
אני יודע.
וזה בדיוק מה שהופך את הכל ליותר קשה.
כי כשאני נכשל, אני לא רק נכשל.
אני גם מרגיש שאני הורס לכם את החיים אחרי שאתם עושים הכל בשבילי.
לפעמים הייתי רוצה שתעשו בשבילי קצת פחות.
ותאמינו בי קצת יותר.
לא בגרסה העתידית שלי.
לא בגרסה שתקום בזמן, תלמד טוב, תפסיק להתווכח ותיכנס למסגרת.
בי.
עכשיו.
גם אם עוד לא הסתדרתי.
גם אם אין לי כרגע תשובה לשאלה "מה יהיה".
אולי במיוחד אז.
אתמול בלילה אמא נכנסה לחדר.
לא כדי לדבר על ישיבה.
היא הניחה לי צלחת על השולחן ואמרה:
"לא אכלת כמעט כלום היום."
זהו.
בלי שיחה.
בלי עצות.
בלי "אנחנו חייבים להחליט".
כשהיא כבר יצאה קראתי לה.
"אמא?"
היא הסתובבה.
רציתי להגיד לה תודה.
בסוף אמרתי:
"מחר תעירי אותי מוקדם."
ראיתי איך הפנים שלה השתנו בשנייה.
התקווה הזאת בעיניים שלה לפעמים מלחיצה אותי יותר מכל הכעס.
אז מיד הוספתי:
"לא מבטיח שאני אקום."
היא חייכה.
"לא ביקשתי הבטחה."
וזה היה אולי הדבר הכי טוב שהיא יכלה לומר.
כי גם אני כבר עייף מהבטחות.
אני לא יודע באיזו ישיבה אהיה בעוד שבוע.
אני לא יודע אם המקום הבא יצליח.
אני אפילו לא יודע אם מחר אקום כשהיא תעיר אותי.
אבל יש דבר אחד שהייתי רוצה שההורים שלי יידעו.
כשאני אומר "לא אכפת לי" - לפעמים אכפת לי יותר מדי.
כשאני אומר "עזבו אותי" - לפעמים אני רק רוצה שתישארו לידי בלי לחקור אותי.
כשאני צוחק על הכל - יכול להיות שזה הדבר היחיד שעוזר לי לא להרגיש כמה אני מפחד.
וכשאני נכשל שוב, אל תמהרו להסביר לי שנכשלתי.
אני בדרך כלל הראשון שיודע.
כולם מתחילים לחזור לשגרה.
גם אני רוצה לחזור.
אני פשוט עוד מחפש לאן.