פקד בר מנשורי, ראש שיטור קהילתי, שדרות.
שבת בבוקר, חג שמחת תורה - איפה האירועים תופסים אותך?
"אני אחרי משמרת, סיימתי בחמש וחצי בבוקר, מגיע הביתה, בניר עם, עוטף עזה - בעלי ושני ילדים מחכים לי בבית"
"שש וחצי התחילו אזעקות, מעבירה את הילדים לממ"ד, ומדברת עם אליהו הרוש זכרו לברכה, מספר לי על מטח רקטות כבד לכיווננו, לא היו דיווחים על נפילות, מעט אחר כך מדווחים לנו על חדירת מחבלים באזור זיקים, הם הגיעו בסירות גומי. התחלנו להתארגן לפקודה מבצעית לסגירת כל הצירים, נוהל שאנחנו מתרגלים אותו הרבה פעמים, זו החלטה מאוד נכונה של מפקד המחוז.."
את עדיין לא יודעת על מחבלים שנמצאים בתחנה ?
"לא, באותו שלב לא ידעתי, נסעתי בשדרות, ראיתי כאוס בכבישים, מנסה להבין אם מדובר בתאונה של שרשרת רבים, איגפתי את התחנה מהצד האחורי שלה, לא ידעתי שזה מה שהציל את חיי באותו רגע כי כל מי שנכנס בדרך הרגילה נקלע לאש כבדה מאסיבית של המחבלים.."
"עליתי על ציוד קסדה ואפוד עם נשק קצר באותו זמן, איגדתי איתי עוד שני שוטרים, התקדמו תוך כדי הבנה שיש מחבלים עוינים בתוך התחנה, באותם רגעים חשבתי שיש ארבעה מחבלים במקרה הכי גרוע.. מתחילים לאחד כוחות עם מג"ב ושוטר שלי מהתחנה - דניס בלנקי זכרו לברכה .. לא ראיתי את המחבלים הם היו בעמדת יתרון מובהק עלינו.. כי הם ראו אותנו.."
"התחנה הייתה אחרי פגיעת אר פי ג'י, חלק מהתחנה נפלה, אנחנו נכנסים תוך כדי שרימונים פים עלינו, בחזית ראינו את ראש משמרת אליהו מיכאל הרוש זכרו לברכה, זיהיתי אותו, אבל נשמתי עמוק ונכנסתי פנימה, תוך כדי כניסה ירו עלינו צרורות, מנגד הם היו ביתרון עלינו יחסי כי המסדרון היה מוחשך בצד שלהם"
"באותו שלב, חשבנו שיש מספר מועט מאוד של מחבלים, לא חלמנו שאנחנו במלחמה עם 25 מחבלים כפי שהתברר, חשבנו שהכוח שלנו חזק יותר"
"התפצלנו לשני צדדים, שני שוטרים לימין ושניים לשמאל, חששנו לפגוע בחברים שלנו, אבל לצערנו - ניהלנו לחימה אל הלא נודע, ירו עלינו אב התחנה מולכדה לחלוטין, רימונים ונשקים מהרבה סוגים"
"היה איתי קצין צה"ל שאינני זוכרת את שמו במדויק, הוא נפצע ביד במהלך הלחימה, באחד החדרים ראיתי את גופתו של שוטר שלי , דוד בן דיין זכרו לברכה"
איך את מצליחה לתפקד במצב כזה?
"פעלתי על אוטומט, בלי לחשוב. תוך כדי הקרב ניסיתי לטפל מעט בחייל הפצוע, בצורה בסיסית מאוד, מנסים לעשות התקדמות אבל כל צעד שלנו אנחנו סופגים ירי מאסיבי ורימונים, יצאנו החוצה מהמבנה ואז ספגנו רימון , עפנו ממש , הייתי במצב של עילפון , לספוג רימון זה מרגיש כמו במערבולת חסרת שליטה"
לאחר זמן שדיווחנו למפקד המרחב, נשארתי בלי סוללה בקשר, דווח בחוץ שהמחבלים מתפללים, חשבנו שהם מתכוונים לפוצץ את התחנה, וזו תפילה אחרונה, בשלב זה הגיעו כוחות מיוחדים הצליחו לחלץ אותנו ואת הפצועים מתוך המבנה, ותוך כדי זה מתנהלת לחימה, העיר מלאה מחבלים והתוצאה היא שיש שמונה הרוגים , חברים שלי שנפלו ועוד שישה פצועים.
איך את מצליחה אחרי אובדן כזה להמשיך הלאה, לתפקד, ועוד על מדים?
"לא ירדתי מהמדים, הייתי 12 שעות בבית עם הילדים, כל המשפחה שלי מניר עם פונתה תחת אש , חילצו אותם אנשי יחידת הכוננות מהיחידות המובחרות , אנשים טובים ממש.."
"אני לא מוותרת על הבית - לא על המשפחה בבית ולא על המשפחה בתחנה - פה זה הבית שלנו - אנחנו כאובים מאוד מאוד אבל המחבלים לא ישברו אותנו - אנחנו בסבב הלוויות ואזכרות.."
"האירוע הקשה הזה עדיין מוביל אותנו, אנחנו בעיצומה של מלחמה, מה שלא יהיה אנחנו ממשיכים, איבדנו אנשים גיבורים ממש שהגיעו מהבית כי שמעו שיש אזעקות וידעו שכולם מסתערים"
"אנחנו תחנה קטנה - משפחה מלוכדת - שלושה מהחברים שלי נפלו בהסערות הראשונה על המחבלים, זה רק מראה על החשיבות וערך הרעות שאין בר כזה שמשאירים חבר מאחור"
"הגיבורים האלה הצילו את הדרום בגופם וניהלו לחימה עיקשת - הם לא ויתרו לדקה, זרקו עליהם רימונים והם השליכו אותם חזרה, המחבלים לא ציפו לכזה קרב עקשן"
"הלחימה הארוכה והמתישה הזו לאורך 25 שעות, מנעה מהמחבלים לחדור יותר לעומק שטח ישראל, האירוע יכל להסתיים באסון גדול מאוד לתושבי הערים מסביב, אם המחבלים היו מגיעים לאשקלון ואשדוד.."
"אנחנו מחבקים את המשפחות במצב האבסורדי שאנחנו נמצאים בו.."
"אני מאחלת לכל הפצועים החלמה מלאה ומהירה . שיהיה רק טוב."