מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה באנגליה מזכיר לנו כיצד הגוף והמוח מושפעים זה מזה, בדרכים שרק עכשיו אנחנו מתחילים להבין.
בחודש שעבר, פרסמה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קנט באנגליה מחקר שניסה לבסס תיאוריה אחרת הגורסת שלא מפסיקים להתאמן בגלל עייפות או תשישות, אלא המוח הוא האחראי הבלעדי לכך.
כלומר, אנחנו עייפים לא בגלל שלשריר נגמר הדלק, אלא כי המוח מחליט שהגוף זקוק למנוחה, מה שגורם לנו לחוש בעייפות, בזמן שבעצם, אנחנו יכולים להמשיך.
המחקר עקב אחרי 24 אנשים בריאים וצעירים בעלי כושר גופני שהתבקשו לרכוב על אופניים עד שיגיעו למצב של תשישות, שוב ושוב.
החוקרים ניסו לבדוק האם עידוד מילולי מסוגל להשפיע על חישובי המוח לגבי עייפות הגוף. החוקרים לקחו את נתוניהם הפיזיים של הנחקרים ובתנאי מעבדה, הם התבקשו לפדל על אופני כושר, עד לרגע שחשו שהם לא יכולים יותר. בזמן שרכבו, נמדדו לנבדקים רמות הדופק, כוח הפידול ומהירותו.
אלקטרודות חוברו למצח וללחיים של הנבדקים ובדקו את שרירי הפנים שלהם, כדי למדוד מאמץ פיזי ממושך. לאחר מכן דירגו הרוכבים את רמת הקושי שלהם בסולם של 1-10.
בשלב הבא, חולקו הרוכבים לשתי קבוצות. לאחת נאמר להמשיך לרכוב כרגיל בשבועיים הבאים, ולשנייה נאמר לדבר אל עצמם במהלך האימון, בין אם בקול רם או לא.
החוקרים לימדו את נבדקי הקבוצה השנייה לדבר אל עצמם בצורה נכונה ובמשפטים כמו "הולך לי טוב", "אני מצליח", "אני מרגיש טוב".
הנבדקים חזרו על המשפטים במהלך אימון רגיל, במשך שבועיים.
לאחר מכן, הובאו שתי הקבוצות למעבדה לרכיבה חוזרת. כאשר בני הקבוצה השנייה חוזרים על המנטרות שלמדו.
התוצאות היו ברורות: הקבוצה השנייה הצליחה להישאר זמן רב יותר באימון ואף איכותו הייתה גבוהה יותר. הם דיווחו כי הרגשתם הייתה קלה מהביקור הראשון במעבדה, למרות שלא חלו שינויים ברמות המאמץ הפיזי שלהם.
מנהל המחקר, סמואל מרקורה, קובע כי מעל לכל ספק, עייפות פיזית תלויה בהרבה מובנים בראש. "'דיבור עצמי' משפר את האימון" אמר מרקורה, "אם הנקודה בה אדם מפסיק להתאמן היתה נקבעת רק על פי ביולוגיה", מסכם מרקורה, "לדיבור העצמי לא היתה כל השפעה. אבל יש לו. כדי להיות יעיל, על הדיבור העצמי להיות קבוע ולאורך זמן".