אאא

אדם מציב קרוון בשטח ציבורי בכדי להקים במקום עסק, ללא שיש לו זכויות בקרקע ובלי אישור רשמי מהעירייה. העירייה מגלה את הפלישה, מבקשת לפנות את הקרוון, אך כשבעל העסק ממהר ופונה לבית המשפט, הוא זוכה בצו מניעה כנגד סילוקו. מדוע? כיצד נוצר מצב בו בית המשפט עומד לצדו של מפר החוק? ובכן, התשובה לפניכם.

הסגת גבול היא פגיעה בזכות הקניין, שהינה מהזכויות הבסיסיות ביותר במשטר דמוקרטי בכלל, ובמשפט הישראלי בפרט. זוהי זכות כה מהותית, עד כדי כך שהיא אחת מהזכויות היחידות בספר החוקים שהפרתה יכולה, בתנאים מסוימים, להצדיק את השבת הסדר על כנו באמצעות "כוח סביר" ודין עצמי.

כלומר, למרות שמחלוקות משפטיות צריכות להתברר מול בית המשפט, ולמרות שקיים איסור כמעט גורף על כל פעולה של נקיטת דין עצמי, קל וחומר שעל ידי הפעלת כוח, לגבי הסגת גבול המחוקק קבע נתיב נוסף. נתיב לפיו בעל מקרקעין רשאי לפעול בכוח סביר בכדי לסלק משטחו פולש שזה עתה חדר לקניינו.

סילוק פולש בכוח, הכיצד?

סעיף 18 לחוק המקרקעין, שכותרתו הינה "שימוש בכוח נגד הסגת גבול", קובע כי מחזיק במקרקעין רשאי להשתמש בכוח "במידה סבירה" בכדי למנוע הסגת גדול. עם זאת, הסעיף הנ"ל קובע גם כי השימוש בכוח יכול להיעשות אך ורק תוך 30 ימים מיום התפיסה. דהיינו, המחוקק קבע שלושה תנאים מצטברים לפינוי הסגת גבול בכוח:

  1. בעל המקרקעין מחזיק במקרקעין כדין.
  2. הפלישה הינה טרייה וטרם "מלאו" לה 30 ימים.
  3. הכוח לפינוי הינו "כוח סביר".

עד כמה קיימת הקפדה על הוראות החוק? בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט השלום בראשון לציון, קיבלנו זווית מעניינת לעניין זה.

מדובר כאמור בהליך בו רשות מקומית (עיריית ראשון לציון) ביקשה לפנות עסק לממכר מזון מהיר אשר פלש למקרקעין ציבוריים בבעלותה. למרות שלאור הנסיבות בית המשפט יצא מנקודת הנחה שהפלישה היא אכן פלישה (קרי, העסק פועל באופן בלתי חוקי), הוא הוציא תחת ידיו דווקא צו מניעה לפינוי. מדוע? מכיוון שהעירייה לא עמדה בתנאי השני שנקבע על ידי המחוקק, והוא שהפינוי ייעשה במהירות ולא יאוחר מ-30 ימים מעת הפלישה.

מתי החלה הפלישה?

חלק מרכזי מהדיון עסק בשאלה ממתי יש למנות את מרוץ 30 הימים המגביל את יכולתה של הרשות (במקרה הזה) לפנות את מסיג הגבול. האם הייתה זו עדיין "פלישה טרייה" או שמא חלף חלון ההזדמנויות לעשות שימוש בכלים שהוגדרו בסעיף 18 לחוק המקרקעין.

בית המשפט (ת"א 50511-03-18 ביבי נ' עיריית ראשון לציון) התחקה אחר השתלשלות העניינים, בחן את לוחות הזמנים, וקבע כי הרשות המקומית "אחרה" את המועד. בעוד שהעסק הוצב במקום ב-10 לפברואר, או לכל המאוחר ב-21 לאותו חודש, צו המניעה לפינויו בכוח ניתן רק ב-22 למרץ. כלומר, באיחור של יותר מ-30 ימים.

הרשות המקומית ניסתה לקצר את משך הזמן. נטען כי העסק, הפועל מתוך קרוון, רק "חנה" במקום מספר ימים קודם לכן. כלומר, יש למנות את מועד התפיסה מהרגע בו הוא החל לפעול מול לקוחות. על פי גישה זו, מרוץ 30 הימים החל ב-1 למרץ, ועל כן לא חלף ב-22 לאותו חודש.

בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי הצבת הקרוון בנקודה הבעייתית הייתה מראש מתוך מטרה להפעיל מהמקום עסק לממכר מזון. הודגש כי הקרוון הוצב כשהוא ממותג עם שם העסק וכשחזיתו פתוחה לקראת לקוחותיו העתידיים. "אף אדם הרואה את הקרוואן כפי שהוא משתקף בתמונה זו", נכתב בפסק הדין, "אינו עשוי לטעות ולסבור כי מדובר ברכב החונה במקום".

בית המשפט על עמידתו לצד מפר החוק: "אי נוחות מסוימת"

עיריית ראשון לציון הוסיפה וטענה כי בתור רשות ציבורית, אשר איננה נוכחת במקרקעין שבחזקתה באופן קבוע, רובץ לפתחה קושי רב באיתור "פלישות טריות".

בית המשפט קבע כי גם אם הדברים נכונים הפתרון לסוגיה לא מצוי בשמיטת הקרקע תחת תנאיו הברורים של סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. הודגש כי ידיה של העירייה אינן כבולות, אך יהיה עליה לפעול באפיקים אחרים כמו לדוגמה הוצאת צו סילוק יד לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981.

"גם אם קיימת אי נוחות מסוימת מכך שבית המשפט נדרש להושיט סעד של מניעת פינוי לאדם שאין לו זכויות במקרקעין, ובמיוחד שעה שמדובר במקרקעי ציבור, הרי שהדבר מתחייב לאור ההסדר אותו קבע המחוקק בסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין" נכתב בפסק הדין, "קביעתו של המחוקק כי ניתן לפנות פולש בכוח סביר במסגרת של "סעד עצמי" תוך 30 יום בלבד ממועד התפיסה של המקרקעין, משמיעה מיניה וביה כי לאחר מכן לא ניתן לפנותו באופן זה".

מסקנת הדברים היא שאין לקבל פעילות של העירייה בהכרח כפעולה חוקית. יש לבדוק את הדברים בראיה משפטית, אין להסס לפנות לבית משפט שיעצור את העירייה לנקוט בצעדים שלא על פי חוק.

זכרו, גם לפינוי פולש לא חוקי, יש לנהל הליך משפטי!