הכול התחיל כשגיליתי שאני יכולה לקנות את החולצה המיוחלת הזו ברשת, ברבע מחיר, בדקה אחת. לא הייתי צריכה למדוד, להתלבט עם חברה בוואטסאפ או להרוס את אורח חיים הבריא עם קוראסון ואייס קפה סמוך לחנות בקניון. התרגשתי בהתחלה. זה קורה מהר יותר, לוקח פחות זמן, מגיע היישר מסין למלתחה, אני קונה 4 במחיר של 2 בארץ. מהמם.
כך גם הרגשתי בסטארט-אפ המדהים בזמנו שנקרא רשתות חברתיות. כל נקודת אושר קטנה בחיי, גדלה לממדי ענק. אפילו נעל חדשה או ארוחת ערב משפחתית קיבלו אהדת קהל, מחמאות, הרגשתי הרבה יותר אהובה. נערצת. רציתי לחיות, לשתף, "לחיות בשביל לשתף" ולחייך למצלמה תחת הסלוגן "אני מאושרת, תמיד, בדרך כלל".
ופתאום, הגיע החורף, או יותר נכון "עונת המיצוי". נחתו רגעים קשים בחיי, ובכן, כמו אצל כל בן אנוש. והמצלמה לא עשתה להם פילטר יפה. החלטתי להחביא את הכאב ולהמשיך לשדר 'עסקים' מאושרים כרגיל.
והקניות? יש לי כבר 45 חולצות בארון, חצאיות, שמלות, בלייזרים, פוטרים, חותלות, מכופתרות. בכל הצבעים. ואני לא מלאה מבפנים, מתגעגעת לילדה הקטנה בתוכי שהתרגשה כשקנו לה סרט וורוד לשיער לפני שבת. מה שקרה לי הוא שהריגוש שלי נשחק. עכשיו, לאן אני הולכת? כל מה שעבדתי קשה בשבילו פעם קורה מהר, המחמאות באינסטגרם נוזלות, גם מנשים שאני לא מכירה, הקניות באינטרנט לא מפסיקות לרדוף אחריי, אני כבר לא שוקלת אם ליסוע - אני פשוט לוחצת אנטר על חיוב נוסף בכרטיס האשראי. ולאט לאט אני מתמכרת.
מכירות את 'מועדון 27'? אני קוראת לו 'מועדון המיצוי'. למועדון הזה מצטרפים מיטב האמנים והמפורסמים הגדולים בעולם כשהם מגלים שהם על פסגת הר האוורסט והערפל מסתיר המשכיות כלשהי. הם צלחו את כישרונם, הגיעו הכי רחוק שניתן, כיסו את חשבון הבנק בשטרות עד אפס מקום, 87% מכלל היקום מכירים אותם, אוהבים אותם, מדברים עליהם, תולים פוסטרים שלהם ומחכים לציוץ הכי עייף שלהם בטוויטר.
"אל תגידי שהשמים הם הגבול אם יש עקבות על הירח"
בשלב מסוים, בו הם מבינים שהשמים הם אינם הגבול, הם מגיעים לירח. והוא לא מציע אורח חיים אטרקטיבי יותר, הם מסתכלים אחורה והעולם הקודם כבר משעמם אותם, עגול מדיי, אנושי מדיי, הוא כבר לא מרגש, מחדש ולשתף מרגיש להם מבייש..
הם נותרים ריקים, עייפים ובודדים. אין עוד לאן ללכת, למה לייחל, הרי הכול בסוף יגמר. הם, הקריירה, האהדה, האוהדים. הם חווים שחיקה ומיצוי מההיצע בעולם ולבסוף נוטלים את חייהם ומתאבדים. חשבתן? דיכאון חורף פוגש אותנו מיד לאחר הקיץ, הים, השמש, ויטמין D , השעות המאוחרות של האור, השבת הארוכה ומגוון האטרקציות ששום מבול או מצב רוח לא יהרסו, לאחר האובדן של הקיץ, שלפעמים לא מספיק הערכנו, אנחנו מתחילים להתגעגע אליו, לפתח חלומות ותכנונים וההתרגשות חוזרת למקומה. כך גם בכל תחום בחיים - אם לא נגביל אותו לא נוכל ליהנות ממנו ובשלב מסוים אף נסבול ונמצא.
כולם אותו תסמין
שימו לב מה התורה הנחתה – הכול אפשרי. העם היהודי לעולם לא נשלח לפינת עונשין והודח מתענוגות העולם הזה. בורא עולם אף ממליץ ומצווה אותנו ליהנות מכלל משאבי היקום. רק על פי הכללים, בגבול מסוים, היום כן ומחר לא, בכשרות כזו ולא אחרת, בשלב נכון ולא לפני.
התסמין למחלת הדיכאון חורף, התמכרות הקניות לרשת והתלות שאנו מפתחים לאהדה באינסטגרם נובעים מתחושת מיצוי, אין הגבלה, להיפך, בשלב מסוים אנו כבר לא יכולים לחיות ללא זה. כשהטכנולוגיה פרצה גבולות והתחילה לחסוך לנו כמה שיותר בהתאמצות להשגת מטרות - הריגוש שנובע מעבודה קשה הוחלף במיצוי מהיר, אימפולסיביות יתרה ושחיקה.
אנחנו קונים מהר, מוחמאים מהר, אם לא מספיק יפים שמים פילטר. הכל לשרותנו. אך אנחנו לא שמים לב שאנחנו בדרך למדרון תלול שמוביל לעולם של ריקנות ושחיקה. איני אומרת שאסור ליהנות ממתנות חדשות שהעולם מאפשר - אני מצהירה שהן חייבות להיות מפוקחות ומדודות תמיד.
לאורך כל הדורות עם ישראל התאפיין כחיובי, היה בו רצון לחיות, להחכים והכי חשוב לשרוד, שלא כשאר העמים. כשאנחנו שואלות מדוע, התשובה דיי פשוטה: ביהדות אין מקום ל'מועדון המיצוי', לפני שנספיק לשחוק פרי מהעולם הזה הוא נחטף מידינו ואנו צריכות לעבוד מחדש כדי להגיע אליו.
מסתמן מכך כי באפשרותנו להגיע להרבה יותר פסגות, להתרגש פי 99 פעם ולא לחוות מיצוי לעולם – כמובן אם אנחנו עושות את זה נכון. אם נחליט לחיות נכון, להתרגש כל פעם מחדש ולחייך כי התגעגענו לאדם, מוצר או תחושה נצטרך להרגיש שעבדנו על מנת להשיג אותם.
"ההבדל העיקרי בין פסגת הר האוורסט של העם היהודי לזו של שאר העמים היא שלנו יש 100 כאלה ולהם רק אחת".
