אאא

הערות שליליות על משקל הגוף אינן זרות לרצה ג'ולי קרפילד. לאחר שנים של התמודדות עם התעללות, היא פתחה את הבלוג "המדריך לריצה לבנות שמנות", אשר מאוחר יותר הפך לעסק בשם "שמן מדי לרוץ?" שניתן לו בהשראת ביקור שערכה אצל רופא בעקבות שריר תפוס.

כשהרופא הציע לה להתאמן יותר, אמרה לו קרפילד שהיא למעשה מתאמנת למרתון. תגובתו? "הו, לא, את שמנה מכדי לצלוח מרתון".

היא החליטה להוכיח לו שהוא טועה. כך היא עשתה את זה.

 "הייתי פעילה מאד כשהייתי צעירה. למעשה, הייתי מסוג הילדים שטיפס על עצים, שחה רחוק מדי בים ושיחק בחוץ עד שעה ארוכה לאחר רדת החשיכה. אבל איכשהו איבדתי קשר עם הספורט בשנות העשרה שלי, ולפני ששמתי לב לכך, הייתי מבוגרת שכבר לא מרגישה בנוח בגופי.

אז, התחלתי לרוץ באמצע שנות ה-20 שלי בניסיון לרדת במשקל", היא מספרת, "זה לא עבד וזה לא היה מפתיע, כי לא הייתי עקבית מספיק ולא ממש ידעתי מה אני עושה. זה לא עזר כי הייתי כל כך נבוכה לרוץ במידה הגדולה שלי ולא ראיתי מישהו אחר כמוני שם בחוץ, מה שגרם לי להרגיש שזו לא הפעילות הנכונה בשבילי.

אבל העניין בריצה הוא שזה בחינם ודי קל לשילוב בתוך אורח חיים עסוק. וכך, אני תקועה איתה והתחלתי להכניס תחרויות ללוח הזמנים שלי כדי להניע את עצמי להמשיך להתאמן. 

בשנת 2010, אחרי כמה שנים של ריצה, חוויתי את הרגע המביך ביותר בקריירה שלי. נכנסתי למקצה האחרון במירוץ 10 קילומטרים מקומי וכשהגעתי לקו הסיום הוא לא היה שם - וגם לא מישהו אחר. כולם ארזו והלכו הביתה. הייתי מתוסכלת.

באותו ערב, אחרי שהטבעתי את יגוני בפיצה ובבקבוק של יין לבן, החלטתי שאני צריכה לחלוק את החוויה שלי, ולו רק למען הבידור. ברור שדברים כאלה לא קורים רק לי - כנראה יש שם עוד נשים שמנות ואטיות, חשבתי. מתברר שהיו מיליונים כאלה וכך, נולד הבלוג שלי.

ועכשיו לאחר שמונה שנים, ארבעה מרתונים, טריאתלון אחד, מרתון אולטרה ומאות אתגרי כושר אחרים בהמשך, אני מתקשה לדמיין את החיים שלי בלי ריצה. לעתים קרובות אנשים מניחים שאני אוהבת לרוץ והם מופתעים לשמוע אותי אומרת, 'אוי לא, אני שונאת את זה!' בגלל שריצה בגוף גדול מהממוצע היא קשה פיזית ונפשית.

למרבה הצער, התמודדות עם אנשים שופטים ומתנשאים לא באמת נעשית קלה יותר. רק לאחרונה, מישהו נתן לי את העצה הבאה במהלך ריצת 5 ק"מ: 'אה, הבעיה היא שאת מתייאשת מהר מדי, לכן את הולכת'. רציתי לצעוק עליו, 'הסיבה שאני הולכת היא כי פשוט לפני שבועיים השלמתי את מרתון ניו יורק ואני עדיין כואבת מריצת 42 הקילומטרים שהשלמתי, תודה רבה'.

אתגר נוסף? אין מקום להסתתר. לייקרה איננה סלחנית ומציאת בגדים מתאימים יכולה להיות מסובכת במיוחד, שכן לרוב חנויות הריצה המומחיות, אין במלאי מידות גדולות ופריטים כמו מעילים עמידים למים כמעט בלתי אפשריים לאיתור בגדלים גדולים (אפילו באינטרנט).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אבל למרות המכשולים, אני לא אעצור. ריצה למרחקים ארוכים לימדה אותי כל כך הרבה על עצמי, על היכולות שלי, על חוסר הביטחון שלי ועל כל מה שביניהם. מצאתי רשת תמיכה פנטסטית של נשים מעוררות השראה לרוץ איתן.

קלישאתי ככל שישמע, מרתונים הם מטאפורה נפלאה לחיים - הם מראים לכם איך לדחוף תחת התנאים הקשים ביותר וכיצד להאמין בעצמכם גם כאשר אחרים תולים בכם ספקות. בגלל זה אני עושה את זה (לא כדי לרדת במשקל).

על פי מחקר שנערך, שני מיליון נשים פחות מגברים בבריטניה, (מאיפה שאני באה) עושות ספורט בשל החשש לשיפוטיות. זה גורם לי לתהות מה עוד נשים לא עושות בגלל הפחד הזה - במיוחד נשים בעלות עודף משקל.

בימים הכי אפלים שלי, כשאני לא רוצה לרוץ או כשאני מודאגת מהגוף שלי הלבוש בלייקרה, אני מזכירה לעצמי שאני לא היחידה פה בסיפור. להראות את נוכחותי שם בחוץ ומציאת המקום שלי בספורט, מסייעים לאחרים לדעת שגם הם יכולים למצוא את מקומם וזה איכשהו מניע אותי".

מקור: פיור וואו