בדרך כלל אני אישה פעלתנית ואוהבת ספורט, כמו רכיבה על אופניים, זומבה וטיולים, אבל יום אחד התחלתי לחוש קושי. קושי ברכיבה, קושי להשלים שיעור בסטודיו וקושי לצאת לטיולים. אפילו מהכיסא כבר התקשיתי לקום. הבנתי שיש בעיה והחלטתי לגשת להיבדק. נמצא שאני סובלת ממחלת שרירים. חשבתי שזה הכל אלא שאז ראש המחלקה חשד בבלוטה נפוחה שנמצאה בבית השחי ושלח אותי לבדיקת ממוגרפיה ואולטראסאונד. 

לא נבהלתי. חצי שנה קודם לכן עברתי את הבדיקות והכל נמצא תקין. הייתי בטוחה שהכל יהיה בסדר ואפילו ביקשתי מבת ה-16 שתתלווה אלי לבדיקה. לא ידעתי איזו טעות עשיתי. הרופא שבדק אותי היה נחרץ. הוא לא נזקק לתשובות הביופסיה כדי לקבוע שאני חולה בסרטן השד. גוש קטן בצד שמאל והרבה גושים בבית השחי. למרות שהרופא דיבר אלי באנגלית, ביתי הבינה הכול. ראיתי את פניה מחווירים והיא נאלצה לחלוק איתי את הבשורה הקשה.

הוחלט על טיפול אגרסיבי שהתחיל משמונה טיפולי כימותרפיה כדי לעצור את התפשטות המחלה, לאחר מכן ניתוח ולבסוף הקרנות. כל זאת בתקווה שתהיה גם נסיגה במחלת השרירים. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מהי סכנת מוות. הייתי חלשה, ההתמודדות עם תופעות הלוואי של טיפולי הכימותרפיה הייתה קשה והרגשתי שהגוף שלי בוגד בי.

פתאום מהאימא שמטפלת בילדיה הפכתי לחולה שילדיה מטפלים בה. אך מהר מאוד הבנתי שאני לא אהיה הקורבן. הבנתי שאלפי נשים מתמודדות עם המחלה ומנצחות, ואם נגזר עלי לעבור זאת כנראה שיש בי את הכוחות לכך ולכן אני אלחם ואנצח. את העזרה הכי גדולה שאבתי מהאמונה. כשישבתי מול הרופא, הזכרתי לעצמי כל הזמן שהוא רק השליח והתפללתי לקב"ה שייתן לו את החוכמה והדעת לתת לי את הטיפול הנכון.

ואומנם מי שתמך בי הכי הרבה היה בעלי שחיזק אותי באופטימיות שבו וכן לקח על עצמו את כל ענייני הבירוקרטיה כדי שאוכל להתמודד עם ההחלמה, ובכל זאת, לא רציתי שכל המעמסה תיפול על בני משפחתי. רבים הציעו עזרה אך בחרתי להכניס למעגל התמיכה רק את אלו שהרגשתי שמבינים אותי וגורמים לי לתחושה טובה. את יתר הסביבה החלטתי לשתף בבלוג בו כתבתי על התהליך שאני עוברת.

הבלוג סייע לי לפרוק את תחושותיי וחבריי שמחו על שאפשרתי להם ללוות אותי כך בתהליך הריפוי. אחד מהמשפטים שהשפיעו עלי רבות בהתמודדות עם המחלה נשלח אלי מחברתי – "קחי כל יום בפני עצמו, זה נתח קטן ונסבל" היא כתבה לי ואכן כך עשיתי. בכל ערב לפני השינה שאלתי את עצמי כמה כואב לי, הבנתי שזה לא נורא, שאפשר להתמודד והודיתי לקב"ה על עוד יום שעברתי בשלום.

הטיפולים הסתיימו ותוצאות הבדיקות היו טובות – הסרטן נעלם. אני עוד מחלימה ממחלת השרירים ונדרשת לקחת תרופות, אך כל יום מצבי משתפר. חזרתי לעבודה ואפילו לספורט ולזומבה.

במהלך המחלה הבטחתי לעצמי שכשאבריא, אתגייס למען חולות הסרטן ולכן כשחזרתי לעבודה ומצאתי את עצמי בהרצאה של מתנדבת מעמותת "אחת מתשע" הבנתי שזה היעוד שלי. החלטתי להצטרף לעמותה ולספר בפני נשים בכל רחבי הארץ את הסיפור האישי שלי, כדי להעביר את המסר החשוב, אותו אני כותבת גם לכן – זכרו את שקרה לי: אפשר להבריא מסרטן השד, אך עליכן לקחת אחריות ולהיבדק בזמן.