אאא

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אדם באמת פגיע, הייתי נשוי אז. חמי הסיע אותי ואת אשתי, בתו, לנמל התעופה. בזמן הנסיעה, היא סיפרה סיפור המתאר כמה היה לה קשה בבית הספר התיכון. לאחר ששמע את הסיפור, התחיל חותני לבכות. לא היה לו שמץ של מושג על סבלה, כך מספר המטפל ג'ון קים לאתר "בריאות הגבר".

הוא חשב שהייתה לה חוויה מצוינת בבית הספר התיכון. אני זוכר שראיתי את הדמעות זולגות על פניו, את הפגיעה ואת האמפתיה בעיניו, אבל יותר חשוב, הוא ראה איך זה גרם לאשתי להרגיש באותה תקופה כי הוא לא תמיד היה ככה. הוא גידל אותה באגרוף של ברזל ושמר על רגשותיו.

לאחר גירושיו מאישתו, הוא התחיל באמת לחשוף את עצמו ולהביע את רגשותיו. אני זוכר שצפיתי בזה כמו בסצינה מסרט של אב ובת וחשבתי: "וואו, הוא לא מפחד להראות את עצמו, לא רק לבתו, אלא גם לי". שעות ספורות לפני כן הוא ואני הרמנו משקולות ודיברנו על אופנועים.

ובכל זאת הוא היה שם, מתייפח מפני שהוא חש בכאב של בתו. הוא התנצל על שלא היה נוכח בימי התיכון שלה, שלא היה שם בשבילה. ואז היא התחילה לבכות. ואז אני התחלתי לבכות. כולנו בכינו בתוך הרכב כשפנינו לשדה התעופה. ובאותו רגע, ההגדרה שלי לגבר אמיתי, השתנתה.

יש משהו במילה "פגיעות" שמרתיע גברים. ובכל זאת, רובנו יכולים להודות כי פגיעות היא דבר טוב מאחר והוא מוביל לעתים קרובות להצלחה, הוא יכול לתת כוח. אבל יש הבדל בין הסכמה עם הכוח שיש לפגיעות, המאושר על ידי המדע, בהרצאה שנמסרה ב"טד", לבין תרגול מעשי שלה בחיים האמיתיים. אנחנו מהנהנים בראש. אנחנו מסכימים. אבל אנחנו לא מבצעים. אנחנו מתחבאים.

"פגיע" מוגדר כ"מסוגל או רגיש להיות פצוע או פגוע". זו בדיוק הצורה שרוב הגברים רואים את המושג ולכן אנחנו מחזיקים את המגן שלנו. אנחנו לא מראים את עצמנו באמצעות פגיעות ובמקום זאת מנסים להראות את עצמנו בדרכים אחרות: על ידי תיקון הדברים, על ידי תשלום החשבונות שלנו בזמן, על ידי היותנו רעשניים ובולטים יותר מכל הנוכחים בחדר. זה עבר מהאבות והסבים שלנו, אשר הוכיחו כי רגשות נועדו להישמר בפנים.

כאשר אנו מתבגרים, יש רק יותר ויותר סיבות להסתיר את ה"אני" האמיתי שלנו. אנחנו נפגעים. הלב שלנו מתקשה. דיבור על רגשות הוא משהו שעושות נשים. אנחנו גברים.

אבל פגיעות היא לא רק לדבר על הרגשות שלך. זה הצגת העצמי האמיתי שלך. עבור רבים מאיתנו, אנחנו לא מראים את עצמנו עד שאנחנו ממש חייבים, עד שיש משהו על כף המאזניים, עד שאנחנו מאבדים משהו - נישואים, ידידות, עסק, ובסופו של דבר את עצמנו. אנחנו מגיעים למקום שאין לנו לאן ללכת. אבל עד אז, אנחנו אוגרים דברים.

אנחנו מתמודדים בכך שאנו מאפשרים לדברים האלה לצאת בדרכים לא בריאות. אנו מפתחים הפרעות אכילה, מכורים לעבודה, עשויים אפילו לרמות, לשקר, להיות אגרסיביים או לתת לעצמנו להיות "סמרטוט".

אבל חשוב יותר, אם אנחנו לא מראים את ה"אני" האמיתי שלנו ומבטאים איך אנחנו מרגישים, אנחנו מכחישים את עצמנו, אומרים לעצמנו שאנחנו לא חשובים, הופכים את עצמנו לבלתי נראים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

תרגול פגיעות הוא לא לעשות משהו עבור אחרים. אתה לא עושה למישהו טובה. אתה לא נותן. אתה יוצר אדמה, אדמה עשירה, בשבילך ולמען הצמיחה שלך. אתה מעלה את הפוטנציאל שלך. אתה ממקם את עצמך. אתה בונה טוב יותר, חזק יותר. הכל מתחיל עם האמת שלך. שום דבר לא יכול להיבנות בלעדיה.

בעשרות אלפי פגישות עם זוגות בעשור האחרון, נתקלתי בתלונה הגדולה ביותר של נשים שטוענות כי השותף שלהם הוא לא פגיע, לא מתקשר, לא מראה את עצמו ומביע את רגשותיו. אני רוצה שתחשוב על זה. אם אני מדבר עם אישתך, האם יש לה אותו דבר לומר עליך? היה כנה עם עצמך.

הכל מתחיל עם האמת שלך. שום דבר לא יכול להיבנות בלעדיה.

לא מראה פגיעות, לא שקוף עם האנשים בחיים שלך, יוצר נתק. אתה יוצר חיים סביב השותפה שלך במקום עם השותפה שלך. היא מרגישה לבד. אתה מחבל במערכת היחסים שלך במקום לייצר דבק ולא תוכל לבנות שום דבר בריא ותומך.

אז שאל את עצמך, האם אני פגיע? האם אני מציג את עצמי? לא רק עם הפרטנרית שלך. בכל מערכות היחסים שלך, עם החברים, העמיתים לעבודה, העובדים, הבוס, הילדים שלך, ההורים והמשפחה. אם לא, למה? האם אתה עדיין מחזיק בהגדרות ישנות של איך גבר נראה? אם כן, אולי הגיע הזמן לשנות את ההגדרות שלך. כי הנה האמת: אם אתה לא תתרגל פגיעות, אתה לעולם לא תגיע לפוטנציאל המלא שלך כאבא, אח, חבר, בעל, בן, מורה, מנהיג, יזם ואדם.