"מאז שאני זוכרת את עצמי" זהו ביטוי שגוי בהקשר של הפרעות האכילה איתן אני מתמודדת, כי האישיוז שלי עם ענייני משקל החלו לפני כ-27 שנה, ביום בו הגחתי לאוויר העולם. 4.700 ק"ג, לא פחות. או כמו שנאמר לי לא פעם ולא פעמיים: "לאחר שנולדת, את נהגת ברכב הביתה, לא אבא שלך". מי אמר "הומור שחור" ולא קיבל?

ובכן, אותי זה פחות מצחיק. זו מלחמה אבודה מראש. לא לידות, לא הנקות, לא תקופות בחיים שבלי משים שוחרר בהן הרסן ולא משברים למיניהם היוו את הטריגר לעלייה במשקל, פשוט תרכובת גנים לא אטרקטיבית במיוחד שהחלטתי לצאת לקרב איתה, בתקווה לנצח, מתישהו, איכשהו.

להיות ילדונת שמנמנה עם קומץ נמשים שובבים המקפצים על האף ופה גדול (ולא רק כי הוא לא חדל מלאכול) זה בהחלט חמוד בגיל שנה, שנתיים ושלוש, אך ככל שנוקפות השנים, הפלא הולך ומתפוגג לו ונשארת הילדה. ילדה עם בגדים של אישה.

בבית הספר היסודי 

והילדה שהייתי סירבה להתבגר בטרם עת ולא תוכלו להאשים אותה. היא לא רצתה להיות שונה וכמובן שלא חריגה. היא רק השתוקקה להרגיש שווה בין שוות, אבל המציאות העגומה הערימה עליה קשיים וקילוגרמים בזה אחר זה, אז בלית ברירה, לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצד אימה הדואגת, היא נאלצה לרכוש בגדים המיועדים למישהי שעברה דבר או שניים בחייה, עם נסיון חיים ולא להשתובבות בפארק השעשועים בינות למגלשות הצבעוניות, ולקצרם בעשרות סנטימטרים רק כדי שהרוחב יתאים להיקפיה החריגים, כי יותר קל למצוא מחט בערימה של שחת ממידה 46 בחנות אופנתית לבגדי נערות.

אפרופו (לא החטיף, אותו אני באופן תמוה דווקא פחות מחבבת) גינת משחקים, באחד המפגשים שאליהם הלכתי בשבת קיצית חמימה, במסגרת ה"בתיה", השתחלתי לנדנדה נמוכה וקטנת מימדים והנעתי את גופי בה קדימה ואחורה בהנאה. כשרציתי לעבור למתקן הבא, נחתה בי ההבנה כי אולי אינני טובה באומדן של גדלים במרחב ולא הצלחתי להיחלץ ממנה.

בצר לי, והיה צר מאד, ישבתי והמתנתי במשך 20 דקות שנדמו כנצח, בחוסר סבלנות, עד שיבואו כל בנות הכיתה לחלצני בשיטת "אליעזר והגזר", לאחר מאמצים כבירים. למזלי, העניין עבד בלי להזמין את שירותיהם של כוחות כיבוי אש.

כיתה ו'. כחלק מהליך שגרתי, אחות בית הספר מודדת ושוקלת את בנות הכיתה ומנתחת את התוצאות. המספרים על הצג חשפו לראווה את שקשה היה לפספס: משקל שאינו תאם את גילי הכרונולוגי וגובהי הממוצע. ההנחיות היו חד משמעיות: 3 ארוחות מסודרות ומדודות, 16 כוסות מים ופעילות גופנית של 45 דק', 3 פעמים בשבוע. ממתקים, עוגות וכל פחמימה מנחמת אחרת - מחוץ לתחום, גם לא בשבתות.

חושבים שיישמתי את ההוראות הקשוחות? חשבו שוב. ולא, זה לא כי לא ניסיתי. המשכתי להתכסות בווסטים בגווני תכלת וכחול שיטשטשו את מה שלא כל עין במקום הלימודים צריכה לראות, גם בימים שהשמש בחוץ קפחה והטמפרטורות המריאו ונזכיר, כי משקל עודף גורם גם להזעת יתר. בקיצור, סבל בל יתואר. פיזי ונפשי.

בסמינר 

ואז הגיעו ימי התיכון. שם העיסוק באוכל רק התעצם. גיל ההתבגרות הוא כזה המקדש את המראה החיצוני, גם במחיר של סיכון הבריאות. למזלי, או למגינת ליבי (טרם החלטתי), אין לי באמת את היכולת לצום באופן יזום, כך שכל סתימת פה בסך הכל סייעה לי לצלוח את המטרה שלי.

צרות באות בצרורות. מעבר להשמנה עצמה, הבורא חנן אותי במודעות עצמית גבוהה במיוחד (לעיתים אף מנותקת מהמציאות, אבל זה כבר עניין אחר) שגרמה לי להימנע מפעולות שגרתיות שכל אדם מן השורה עושה מדי יום. לדוגמא: נהגתי באופן תדיר לשלוח את חברותיי המצודדות לרכוש עבורי אוכל, בחשש מה המוכרים בחנות יחשבו לעצמם: "איך היא מעזה לקנות אוכל? לא תזיק לה דיאטה". לשמחתי, הצלחתי להיגמל מההרגל המגונה הזה כמעט לגמרי ובימים אלו אני מוכנה וערוכה לכל פליטת פה שמאן דהוא יעז לסנן לעברי.

חשוב לציין כי מדובר במציאות שיצרתי במו ידיי (או אולי במו פי). אינני זוכרת הערות פוגעניות שהופנו לכיווני בנושא, מחוץ למעגל האנשים הקרוב אלי, אך התמונה שלי לגבי עצמי היא תמיד של כזה שהעוברים ושבים ברחוב מצביעים עליו עקב גודלו החריג ומתלחששים אודותיו, או כמו שהגדירה את זה קרובת משפחה שמבינה לליבי: פיל בחנות חרסינה.

בימינו אנו

אז כן, אוכל הוא חלק אינטגרלי ממני, מהאדם שהפכתי להיות, מהשיח שאני מנהלת. ההתעסקות בו אינה פוסקת ולו לרגע. עם הקימה בבוקר, מתוכנן התפריט היומי ועם כל ארוחה, מחושבת זאת שתבוא אחריה, כמובן לא לפני שטעמתי מכל האופציות שהונחו על השולחן ושחררתי את הכפתור בחצאית שלא יעוף ויפגע באחד מהנוכחים בחדר שנקלע לסיטואציה המביכה, כי אם לא הוכרחתי להתיר אותו מלולאתו, לא באמת שבעתי. הכל סובב סביב המשקל. סיימתי יום בתחושה ש"שמרתי", הידד, יש בכוחי לכבוש את העולם. נכשלתי? אני אפס מאופס שאינו שווה כלום.

וחברים, זה לא באמת משנה כמה תגובות של: "את מגזימה" שמעתי בחיי, ושמעתי. לדעתכם, ההוויה שלי בעיני עצמי מעוותת. אבל עבורי, היא מה שאני רואה במראה מדי בוקר והיא קשה ולא נעימה לעין.

בינוניות. זו ההגדרה שמחרבת לנו את החיים, אותם אלו שתלויים ועומדים (טוב. פחות עומדים. קשה לנו). לא רזים, לא במשקל נורמטיבי, אבל גם לא כאלה שעולים על המשקל והוא מורה להם לעלות אחד אחד, דהיינו: שיורשו לעבור הליך רפואי שבאורח פלא ישיל מעליהם כמה קילוגרמים מיותרים לאלתר. לא מספיק עבי בשר כדי שהרופא ימליץ לנו לרדת במשקל, אבל זה רק עניין של זמן וכמה חודשים שבהם נעז לאכול באמת כאוות נפשנו, אילו רק היינו מסוגלים לסבול את עצמנו עם עוד גרם אחד, אבל לא. זה יותר מכפי שנוכל לשאת, כבד עלינו.

אימי המנוחה תמיד סיפרה כי החלום הגדול ביותר שלה הוא ללכת לישון ולקום בבוקר רזה. ובכן, מעשה אימהות סימן לבנות. היא נפטרה והורישה לי את אותו החלום וחלומות נועדו שיגשימו אותם, אז יאללה, זזתי להכין סלט. בדיוק התחלתי דיאטה.