כששאלו אותי את השאלה המסורתית המוכרת, השנייה בסולם לאחר "מה תרצי להיות כשתהי גדולה" - בנוסח של האם אוותר על קריירה תמורת קניית משפחה או ההפך, יצאו מתוך נקודת הנחה כי אי אפשר באמת לשלב.

הנה דורות של נשים גדולות וחזקות לפניי לא צלחו להגשים את החלום, כמעט כל ערב הסתיים בנפילה על הספה כשערימות כביסה מחבקות אותן מימין ושמאל לאחר מלחמה מובסת מראש של ריצה פסיכוטית בין מילוי כף המאזניים עבור הקריירה לזו של ההורות.

מישהי באמת קיבלה את חותם חמשת הדרקונים בטופ הימני המורם החולצה? כאשת קריירה מצליחה שטיפחה את ילדיה, בשעות היום המתאימות, בשילוב מאזן הארוחות הבריאות - ונא לא להתפזר, הכוונה היא למשרת אם נקיית בייביסיטר, חמות, אמא, עובדת סוציאלית, סופר נני, אלון גל וכו. על אותה שאלה ויתרתי כבר מראש. אודה באמת. וגם את.

ובכן, חבל. ולא מכיוון שהעולם המודרני דוגל בהשקפה מרימת מורל וביטחון בקרב כל מגדר מקופח ומשתיק כל שטן מסתתר מאחורי סמטה חשוכה שמעיז לצעוק "את/ה לא יכול לרקוד בשני חתונות תוך כדי אכילה משני עוגות".

אלא, כי מספיק להילחם על המערכה המעייפת שמשווה בין יכולות הגברים לנשים, אך. שוב נכתבה המילה גברים לפני נשים בכתבה שמקדמת פמיניזם. התנצלות מכם. אבל הפעם באמת הגיע הזמן לומר דיי, כל אחד מכם נותן משהו אחר, משובח לא פחות, נצרך בדיוק באותה מידה, הפסיקו לערבב בין הטוסטסטרון שלהם להורמונים שלהן.

מי אמר שאת/ה לא יכול לרקוד בשני חתונות תוך כדי אכילה משני עוגות? צילום: שאטרסטוק.
מי אמר שאת/ה לא יכול לרקוד בשני חתונות תוך כדי אכילה משני עוגות? צילום: שאטרסטוק

וכשאפשר לסגור את סאגת הגזענות הזו עם תוקף מקצועי זו בכלל חגיגה: מחקר אמריקני בדק ומצא כי אין לכן אף צורך להתנצל על רצונכן להוביל גם קריירה וגם אימהות - כשמדובר בלתזז בין ביצועים מקסימליים בעבודה ובבית אתן עושות זאת מעולה כל כך שעול המשפחה או הקריירה לא ניכר במשמרת הלא מתאימה, כשאתן בכל אחת מהן - אתן עושות זאת ב100% יעילות.

ממצאים מראים: נשים: מקומכן לא במטבח - אלא בהייטק, כמנהלות פרויקטים וכיזמות

בעולם המודרני רוב המשפחות מורכבות ממודל מפרנסים כפולים, כלומר חובת הפרנסה וההורות נופלת על שני ההורים. השאלה מי מצליח לטזז מקצועית בין שניהם? כמעט כמו תמיד, אחת האוניברסיטאות הגדולות בעולם, הרווארד לוקחת את האחריות. כשהפעם כותרת המחקר היא על הג'אגלינג בין עבודה למשפחה ועל איזה מין עושה את זה טוב יותר.

נדייק: לעבור יום אינטנסיבי בעבודה ולאחר מכן לתת יחס סבלני ומעמיק לילד ולבן זוג, לדעת להתנתק ולפנות את תשומת הלב לבילוי עם התא המשפחתי. סוגיה היסטורית זו נבחנה סוף כל סוף במחקר מהפכני:

26 זוגות, בין הגילאים 22 עד 57, בהולנד, כאשר ל -89% מהזוגות ישנם ילדים וכולם עובדים לפחות שלושה ימים בשבוע, גברים כ - 42.8 שעות ונשים כ - 29.8 שעות קיבלו מחברת בה רשמו במשך חמישה ימים רצופים שני יומנים, הראשון נכתב עם חזרתם הביתה, בו היה עליהם לשתף את הדרישות הרגשיות מהם במקום עבודתם, התמודדותם עם עומס מטלות וכן על האם קיבלו תמיכה רגשית מהקולגות בדסק או לא.

היומן השני לעומת זאת נכתב ממש לפני השינה, היה עליהם להעמיק על הערכתם לזמן בבית, כמה תמיכה רגשית וחיבה הם חילקו לבני זוגם וסה"כ איך המשפחה כולה חשה בשעת האיחוד היומית.

מהתוצאות המפעימות התברר כי גברים נטו להעניק תפקוד משפחתי נמוך יחסית לנשים לאחר יום עבודה אינטנסיבי.

מה הכוונה? יום עבודה מתיש, הביא אבא פחות סבלני וקשוב, בזמן שעל אמא לא היה ניכר כלל איך עבר עליה אותו יום והיא שידרה עסקים כרגיל, עסקי משפחה כוונתי.

נשים, אתן רוצות לעשות גם קריירה וגם משפחה? מי מנע ממכן, הטבע מראה כי אתן מסוגלות לכך אף יותר כך שהביצועים המשפחתיים שלכן כלל לא נפגעים בזמן שהמורל עף גבוה.

בקיצור - הפסיקו לערבב בין הטוסטסטרון שלהם להורמונים שלהן

הנקודה הדגושה כאן היא כי נשים וגברים לא היו ולא יהיו לעולם אותו דבר. אנחת רווחה. אין טעם לבזבז על כך רגע נוסף בויכוח סתמי, להיפגע או לנסות להיות הם בזמן שהם מנסים להיות הן. זה משחק אבוד מראש.

ובואו נמתיק במשל: גדולי הרבנים בדורנו הדגים בסיפור כי כשאב ואם ניגשים לרשום את בנם לגן עלולים הם להגיע לוויכוח כאשר כל צד עורך בדק שתואם למטענו המגדרי - הגבר, שמצופה ממנו חוות דעת טכנית ושיכלית יבדוק מיידית אם תשתיות הגן בריאות מספיק לילדו, אם תקציב המשפחה תואם למחיר שהגן גובה עבור כל ילד, בעוד האם, שמצופה ממנה חוות דעת מעורבת רגשות ותחושת בטן לילדה תערוך בדק על יחסה של הגננת לילדים, על טיב טריות הארוחות אשר הם מגישים, ועל תחושת הבטן שלה, איך לא שכחנו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כמה קסום זה יכול להיות, חשבתן? במקום לעורר מחלוקת בכך שאחד ממכם לא ייתן מקום לדעתו של השני כי אינו חושב כמוהו - זו הזדמנות נדירה, אומר הרב, להבין שזוהי ההשלמה בין הבעל לאישה, כל אחד תורם את חלקו בתחומו ויחד, רק כך תגדל משפחה בריאה ו"מושלמת" המקבלת את מאזן הרכיבים המדויקים כדי לגדול בצורה הנכונה ביותר.

והנה אנחנו, חוזרות לשאלה המסורתית הראשונה "מה תרצי להיות כשתהי גדולה" ופתאום נראה קל לבחור במשרה אחרת, כי אנחנו באמת יכולות, להגשים כוכב אחד פה ובמקביל גם שם.

לארוז את תיק יום העבודה, עם הרגשות, החוויות והמטלות הלאה ולהניח אותו על הקולב ביציאה מהבית, רחוק כמה שיותר מהמשפחה. ואז בפשטות ליהנות מלהיות אימהות, חברות, בנות זוג ללא טעם מר בפה בעל תחושת החמצה, רוקדות את הריקוד הנכון על כל במה.

וגם אם תפשלו קצת בדרך, תבהו לרגע בקיר, תזכרו במה שמחר עליכן להשלים לקראת הישיבה או תשרפו בטעות על הגז את המנה של הבכור. מי אמר שלפשל זו בעיה? מלאכים אנחנו לא וכשנחשוב על כך ללא זלזול זעיר במלאכים ואף מתוך כבוד למשרה המכובדת עמוסת הטיזוזים בין עשיית נס לנס, רק תזכירו לי מתי בדיוק מלאכים ילדו וגידלו ילדים? יפה.